מיליטריזם בחינוך

החל מבית הספר היסודי, תכנית הלימודים לאורך שנות הלימוד שמות דגש רב על סיפורי גבורה ולוחמה: סיפור המכבים הגיבורים בחנוכה שמעביר את הרעיון של יהודי-לוחם; סיפורים של לוחמים מעטים מול רבים, חלוצים ואנשי פלמ״ח, שמספרים על הקרבה עצמית למען הלאום, הקבוצה או האמונה; ודגש על ההתנגדות היהודית בלימודים על השואה – הלוחמים הפרטיזנים ומרד גטו ורשה – כחלק מהטיפוח של דמות הגיבור, היהודי הלוחם. במקביל, תלמידות ותלמידים לומדות שלעם היהודי קמו אויבים רבים ושונים לאורך ההיסטוריה הארוכה, מימי התנ״ך ועד היום – אויבים שממוסמסים לדמות מאיימת אחת, שבאה להשמיד אותנו. הרבה בתי ספר גם מוציאים את התלמידים לסיורים בעקבות לוחמים, אתרי קרבות ואנדרטאות להרוגי מלחמות. זכרון המלחמה וביקור בפיסת הארץ שנהרגו בשבילה הם כלים חינוכיים, ודרכם מונחלת המלחמה כתנאי לחיים שלנו פה – רע הכרחי לצד החיים הרגילים.

גם לימי הזיכרון, לטקסים ולתרבות סביבם יש תפקיד חשוב בחינוך למיליטריזם. סדר האירועים בשנה, כל אביב מחדש, מעביר רעיון חינוכי עמוק: שבוע אחרי חופשת הפסח, עם ההגדה שמספרת על שחרור מעבדות, יציאת מצרים והגעה לארץ – מגיע יום השואה. המועד עצמו נקבע לפי התאריך של מרד גטו ורשה, מתוך בחירה להתמקד ביהודים הלוחמים מקרב כלל קורבנות רצח העם. שבוע אחרי יום השואה מגיע יום הזיכרון לחללי צה״ל, ומיד אחריו יום העצמאות, בו חוגגים את הקמת המדינה. הסדר הזה בא לגרום להזדהות לאומית, והוא מייצר אשליה שהאירועים קשורים זה לזה: המצרים ניסו לשלוט בנו, באירופה הרגו אותנו, בארץ ובצבא למדנו להגן על עצמנו, ועכשיו יש לנו מדינה, אנחנו חזקים ובטוחים ולכן אפשר לשמוח. תלמידות מתבקשות להקשיב לשירים ונאומים, לעמוד בצפירות בטקסים, במשך 12 שנות לימוד, שנה אחרי שנה. בזמן שטקסי יום הזיכרון לשואה כוללים לא מעט תיאורים קשים של מוות ורעב, הטקסים של יום הזיכרון לחללי צה״ל בדרך כלל לא נכנסים לפרטים המכוערים של הפגיעות בקרב. זה מאפשר לתלמידים לדמיין מוות במלחמה כדבר אמיץ וחיובי. זכרון החללים הופך לחלק מהשגרה החינוכית בבתי הספר, ומחזק את הערך של ההקרבה העצמית למען הלאום.

על רקע כל זה, בתיכון תלמידות ותלמידים מקבלות צו ראשון לגיוס לצבא. בתי הספר מעודדים אותן בגלוי להתגייס, מה שבא לידי ביטוי בחוזרי מנכ"ל, מערכי שיעור ותכנים שנועדו לעודד התחיילות. אחוזי גיוס וקצונה גבוהים בבית ספר הם סיבה לגאווה, מדדים לאיכות של מוסד חינוכי עבור מנהלות רבות. ברשויות המקומיות יש מרכזי הכנה לשירות משמעותי בצה״ל, שאחראים על קשר עם מוסדות לימוד במחוז שלהם, כולל תנועות נוער, מוסדות חינוך בלתי פורמליים וכמובן בתי ספר. התכנית כוללת מפגש של נשות הצוות החינוכי עם אנשי משרד הביטחון וצה״ל בשליש האחרון של שנת הלימודים, כל שנה בין כיתה י׳ לכיתה י״ב, כדי לתכנן את ההכנה המשותפת לגיוס. השיא הוא בשבוע הגדנ״ע: במשך שבוע התלמידות והתלמידים יוצאים לטיול חווייתי, חיים בבסיס, לומדים לירות בנשק, חיילות מפקדות עליהם, כדי לדמות חוויה של טירונות. התהליך הזה, שרק משתכלל ומתנפח עם השנים, נועד לגרום לתלמידים – שהם עוד קטינים, בשנים המעצבות שלהם – לראות בצבא חוויה מגבשת, חיובית, אתגר שיהפוך אותם לאנשים חזקים וממומשים יותר, קשורים למדינה וטובים לה. חיילות חיל החינוך נוכחות במוסדות חינוך פורמליים ובלתי פורמליים כתמיכה נוספת. אחת המטרות של תכנית ההכנה לגיוס לצה״ל היא  ״עידוד הסביבה המשפחתית והקהילתית התומכת בבני הנוער לקראת שירותם הצבאי״, בציפייה שגם ההורים והמשפחה יעודדו את ילדיהם להתגייס.

לתקופת השירות הצבאי יש בפני עצמה תפקיד חינוכי בחיי הישראלי הממוצע. שיתוף הפעולה של הפרט עם המערכת עשוי לחזק את ההסכמה שלו איתה, בין אם בהתלהבות או בהשלמה. בנוסף, למרות שהצבא ממתג את עצמו כמקום שבו קבוצות ותרבויות שונות בישראל מתערבבות זה בזה – תהליכי המיון וההתאמה לתפקידים בצה״ל בדרך כלל דווקא מרוממים את האליטות ומשייכים בני קבוצות מוחלשות לתפקידים אחרים, בצורה שמשמרת פערים חברתיים. התפקיד החברתי של צה״ל מורגש גם מחוץ לו: מסות של חיילים נוכחות במרחב האזרחי, ברחובות, באוניברסיטאות, בתחנות רכבת ובקניונים. צבא וצבאיות נוכחים גם בפרסומות מסחריות ובביטויי סלנג רבים. הנורמליות שמועברת לישראלית-יהודיה-חילונית ביחס לשירות בצה״ל מוטמעת בה כתלמידה, כחיילת, ואחרי כן גם בחיים האזרחיים. הצבא מוסיף להיות נוכח בחייה גם כשהיא הופכת להורה, כי הגיוס מתחיל, בתהליך איטי אבל מתמיד, כבר מגילאי הגן והיסודי. 

אנחנו מאמינות שזה מפריע לנשים רבות – יודעות שזה מפריע לנו. ולכן חשוב שנשאל איך יוצאות מהמעגל הזה. פרופיל חדש מקדמת סדר עדיפויות אחר: אין מקום לצבא בחינוך ילדים, אין הצדקה להשלמה עם חוק גיוס חובה, יש להעדיף שלום על פני מלחמה, ולקדם חינוך לפמיניזם, לשוויון, ולחשיבות ערך החיים והחופש של כולם.