מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

הפחדה

מרים הדר מירשוואם היא מתרגמת, עורכת וסופרת, העוסקת בתאוריות מגדר, פסיכואנליזה, פילוסופיה וספרות. היא כותבת באנגלית. כתיבתה מתמקדת במרחב הפרטי המשפחתי ובמתח הפוליטי שבין החוויות האישיות לבין העולם החיצוני. היא בעלת תוארM.Phil, לספרות הרנסאנס מאוניברסיטת לונדון וחיה ברמת השרון. ב-26 באפריל, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, פשטו שוטרים על ביתה, ערכו בו חיפוש, החרימו את מחשבי המשפחה ולקחו אותה לחקירה במטה משטרת תל אביב. היא שוחררה בערבות בתנאים מגבילים. המשטרה טוענת שכחברת האירגון הפמיניסטי 'פרופיל חדש' היא חשודה בעידוד השתמטות משרות בצה"ל.

המחשב שלי נמצא עדיין במטה משטרת תל אביב, מקום בו עוכב לצורך חקירה לזמן בלתי מוגדר. גם אני עוכבתי ונחקרתי שם שעתיים ביום א' בשבוע שעבר. אני ממש לא נוטה לחשיבה קונספירטיבית אבל פתאום מצאתי את עצמי מודאגת- באופן קצת קומי- מהאפשרות שבמחשב נמצא משהו מעליב שאולי כתבתי פעם על השכן שלי או על משפחתו. הבוקר, כשהבאתי את ילדתי אל בית הספר, השכן בדיוק יצא מביתו ואמרנו שלום בנימוס. מזה שנים רבות אני יודעת שהוא עוסק כנראה "במשהו שקשור למחשבים" וחי תקופה מסויימת בחוץ לארץ, שם עסק כנראה "במשהו שקשור לשירות הדיפלומטי".

מיקי ואיתן, שני שוטרים לבושים אזרחית, "פשטו" על ביתנו בשבוע שעבר בשעה 7:15 בבוקר, בדיוק כשזירזתי את בתי להתלבש לקראת היציאה לבית הספר. עכשיו, כעבור כמה ימים, עלה בדעתי פתאום שהבית שלנו, בשכונה רגילה ודי משעממת, בעצם מוקף באנשים ואירגונים "בטחוניים". בצד אחד גר מ' שהזכרתי קודם, ובצד אחר גר כ', שיש לו תפקיד די בכיר בתעשיות הצבאיות ונראה לי שהוא נעשה פחות ידידותי כאשר גילה שאנחנו משפחה שמאלנית. קרוב מאוד אלינו נמצאת ה"ווילה" המכוערת – בניין מגושם שעמד ריק שנים רבות ולאחרונה הושכר לחברה אנונימית. חלונותיו עדיין מוגפים, כמו בימיו הריקים, והחצר הקדמית ממשיכה להיות שוממה וזרועת אשפה כמו קודם. אבל עכשיו, גברים צעירים בלבוש ספורטיבי, הנושאים תיקים ותרמילי גב, נכנסים ויוצאים משם. בשכונה מספרים שזה "בית של השו-שו". זה לא סוד ששירותי הבטחון משתמשים בבתים אזרחיים. אף אחד לא שאל ולא הודיע שזה מה שהולך להיות על יד הבית שלנו. במרחק קצר משם מתחיל שטח גדול שנראה ירוק וכפרי אך הוא מוקף, למרבה הצער, בגדר אלקטרונית וכלבי שמירה מאיימים. הגן האסור הזה שייך, גם הוא, לתעשיות הצבאיות של ישראל: כאן, מתחת לאדמה, מפתחים חומרי נפץ. מדי פעם רועדים בתי השכונה מההדף, ומחאות נרגזות כבר הושמעו על הנזק שגורמות המחילות התת-קרקעיות האלה ומה שמתרחש בתוכן לסביבת החיים שלנו. בין השאר מסתובבות שמועות מפחידות על סטטיסטיקות של מקרי סרטן. בינתיים הפעילות שם נמשכת.

לא פעם חשבתי ודיברתי על הדברים האלה בדרך זו או אחרת. למשל, במהלך ההתקפה האחרונה של הצבא על עזה, כאשר הציבור הישראלי שמע שוב ושוב כמה אכזריים הם אנשי החמאס כשהם מציבים עצמם בלב האוכלוסייה האזרחית של עזה. הבוקר, בהשפעת החקירה שעברנו לאחרונה, חברותי ואני, אני מוטרדת יותר מאיומים אחרים. מהלכים מתוחכמים למיניהם של הטלת אימה, דלגיטימציה ונידוי חברתי.

פרופיל חדש, קבוצה ישראלית פמיניסטית ועמותה שלא למטרות רווח, שבה אני חברה, נתונה כיום למיתקפה חסרת תקדים מצד המדינה והמשטרה. הקבוצה שלנו פועלת כדי להביא לתודעה הציבורית הישראלית את הסכנות והעיוותים שגורם המיליטריזם לחברה האזרחית. אנו גם מעניקות תמיכה חוקית ואישית לצעירים וצעירות הפונים אלינו לאחר שהחליטו שלא להתגייס לצבא, ומספקות להם מידע אודות הדרכים החוקיות שהצבא עצמו פותח לפני מי שמבקשים לקבל פטור מהשירות. זהו מידע שבאופן לא מפתיע אי אפשר למצוא לו זכר באולם הכניסה של בית הספר התיכון שבו למד בני בעבר: על קיר אחד פוסטר גדול של חילות הצבא השונים, המתחרים על חסדיהם של מי שאמורים בקרוב להיות מגויסים ומבטיחים לתלמידים סוגים שונים של "אתגרים". ממש מול התצוגה הזאת, במין חוסר מודעות-עצמית זדוני, ניצב הדגל הלאומי, נותן כבוד לעד לרשימת התלמידים לשעבר שאיבדו את חייהם בשירות הצבאי.

אני בת 52, עובדת כמתרגמת וכותבת עצמאית. נולדתי וגדלתי באמסטרדם, הולנד. בן זוגי מלמד פסיכולוגיה באוניברסיטה ועובד כפסיכותרפיסט. יש לי שני ילדים ואני גרה ברמת השרון.

עכשיו למדתי שגם אם את משוכנעת, כמוני, בחפותך המלאה; בכך שתמיד היית בצד הנכון של החוק; בכך שאין לך ומעולם לא היה לך מה להסתיר – המשטרה עדיין עוצרת אותך כאילו את שייכת לרשת מחתרתית מסוכנת. את נחקרת על ידי אדם שהשאלות שלו מנוסחות ונשאלות מתוך ההנחה המוקדמת שאת עבריינית, והמחשב שלך מוחרם כאילו שהוצפנו בו טקסטים המסכנים את שלום העם והמדינה. מילים שאת וחברותיך ניסחתן בקפידה ובשיקול דעת מוטחות בפניך בקול מאשים ונבוב: את קולטת שמדובר בחצאי משפטים, לפעמים רבע משפט, שאפילו מבחינה דקדוקית אינו מבטא את הדבר שבו מאשימים אותך. ומה שמדאיג אותך אינו כשלונם של החוקרים האלה בהבנת הנקרא אלא היוהרה שמרשה להם קריאה משובשת ומשבשת, לפי צרכיהם. מה פלא שגם שבוע אחרי כל זה את עדיין חשה "מכותרת" ברחוב. אילו היתה לך נטיה לתחושות מן הסוג הזה היית בוודאי מרגישה עכשיו בודדה מאוד.

הפחדה, אני לומדת בימים אלה, זה כשאת מגלה שהחוק יכול לפנות נגדך, להתנכל לך. זה לא ממש בא בהפתעה: אני חיה במדינה הנשלטת על ידי כוחות הבטחון, מדינה שבה החוקים, שעדיין לרוב מגנים על אנשים כמוני, כבר מזמן קיבלו פרשנות שונה ומופעלים בצורה אחרת לגמרי כלפי האזרחים הפלסטינים. אולם כל מה שידעתי עד כה קיבל מימד חדש עתה, אחרי שנחקרתי על ידי אדם ששמו עמיחי ( "העם שלי חי"). לוקח זמן מה עד שאני קולטת, אי שם, באמצע רשימת השאלות של החוקר שלי, שהשיחה איתו אינה מתבצעת על פי הכללים הרגילים של דיאלוג ושל תקשורת אזרחית. שום דבר בחיי לא הכין אותי לכך: כל מילה שאני אומרת, לא זו בלבד שתוקפא ותישמר לנצח (אחר כך אתבקש לחתום על הפרוטוקול; התחושה היא כאילו חתמתי על ויתור על המילים שאמרתי, ניתקתי את קו החיים שלהן) – אלא שאפשר יהיה גם להשתמש בה כנגדי. אני תחת אזהרה של קריאה משבשת. אפילו בדקדוק אין מתחשבים כאן.

אצלנו, למרבה הצער, האזרחים לומדים שלא לשאול שאלות מסויימות. אלה בדיוק השאלות שפרופיל חדש מנסה לפתוח לדיון בתודעה הציבורית. שאלות על שכיחות מקרי הסרטן בשכונה שלך ("צבאנו הוא המוסרי ביותר בעולם"… "צבא העם"). שאלות אודות מעמד, מוצא אתני ומגדר, והדרך שבה הם קשורים בסכסוך ובשימוש לרעה בכוח. הדרך שבה אנשים מניחים שקטגוריות אלה מסדרות את העולם. העדרן של שאלות אלו, הוא שמאפשר ל"עולם" לעשות סדר ביעילות ,לנהל ולשלוט בלי ויכוחים מיותרים ובלי חיבוטי נפש.

ביום שאחרי החקירה שלי פגשתי את ג' אצל הירקן. ג' הוא קרוב רחוק שלי, איש עסקים מוצלח ומשכיל. לפני כשבועיים, בתו האמצעית התגייסה. "אז מה שלום רוני?" שאלתי עם קצת דאגה בגלל העניין שיש לה סביב פרטיות וניקיון. היא חששה מן הגיוס ואפילו שקלה לוותר. "לא הנחנו לה" אמר לי ג' עם חיוך גאה. "וכנראה טוב שכך. זה מה שאמרתי לך: הצבא יסדר אותה. רק שלא חשבנו כמה מהר… עשו לה תרגיל ממש תרפויתי: אמרו להן – בנות מפונקות זה לא ילך פה. מי שרוצה להתקדם, שיהיו לה תנאים, בנים שווים ושלא תתקע באיזה מקום מזוויע – שתראה נכונות לעבוד. אז תארי לעצמך את רוני'לה שלנו מנקה שירותים. ואת יודעת איך זה נראה שם, הרי אף אחד לא שם בצבא… וישנה עם עוד איזה חמש בנות – לא כל כך ישנה בעצם, אבל מילא. זה מרשים, אין מה לדבר.."

זה גורם לי כאב לב וגם כאב ראש- עבור כולנו. המכונה עובדת מהר וביעילות: משפחות מקבלות בתשואות חן את הדרך שבה הצבא מחנך את ילדיהן להפוך לאזרחים בוגרים ושומרי חוק. מי צריך ספקות, מחשבות ורגישות אישית כשיש סמכות שעושה סדר?

ישראל, כמו שחזתה חנה ארנדט עם הקמת המדינה, דנה את עצמה לעד לחיי פחד משתק.

 

מאנגלית: עפרה ישועה-ליית