מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

בחקירתי בחרתי לשמור על זכות השתיקה, עכשיו אני רוצה לענות

בחקירתי בחרתי לשמור על זכות השתיקה, עכשיו אני רוצה לענות. השאלה הראשונה הייתה איך הגעתי לפרופיל חדש.

גדלתי בבית של שני יוצאי צבא ושלושה ילדים. הייתה מודעות פמיניסטית מחד והמון אידיאולוגיה ציונית קלאסית מאידך- כלומר, גדלתי בין אליס מילר לחנה סנש, בין טיולים כדי להכיר ולאהוב את הארץ לבין רמזים, אזכורים קצרים, על מה היה בה פעם – נופים ותושבים. "כשאת תהיי גדולה כבר לא יהיה צבא", אבל "בטח תהיי מורה חיילת, חס וחלילה לא פקידה", וכל הג'אז הזה.

כשהייתי בתחילת החטיבה, למדתי בשיעורי היסטוריה על התנועה הפציפיסטית שקמה באירופה אחרי מלה"ע הראשונה, ומעט אחר-כך הקריאו לנו את מגילת העצמאות- ורצוי שידעו כל היועצים המשפטיים למיניהם שאין מסוכן מזה לנערה הרכה, הסולדת מאלימות ומהרג, לדעת שהיא לא הראשונה שהרגישה כך, ואז עוד לשמוע שהמדינה שלה, מולדתה, מוכנה לתמוך בה, מוכנה לתת לה להרגיש כפי שהיא מרגישה.

נקצר את הסיפור. נדלג על השלב שבו אימי אמרה לי שלא להתגייס פירושו לירוק על המדינה. נדלג על שעות של עיון מדוקדק באינטרנט ובספרים, על תחילת הניסיונות שלי לחיות בדו קיום, ללמוד את ההיסטוריה של הפלסטינים, ונגיע לגיל שמונה עשרה, שבו נערתנו הרכה התגברה על הפחד מיריקה על המדינה ומצוידת באותה תמימות בלתי נסבלת דרשה מהמדינה לקבל את החופש שהבטיחה לה אי שם, הרבה לפניי שנולדה.

המסלול שלי לקבל פטור מהצבא היה ארוך ושחק אותי פיזית ונפשית. סביר להניח שלבד לא הייתי עומדת בו, סביר להניח שהייתי מוכנה להיכנע, כאשר אחרי חצי שנה של מאבק מתיש אבא שלי התחנן לפניי לוותר, להתגייס, להיות כמו כולם. אבל לא הייתי לבד. היו איתי נשים נפלאות שתמכו בי, לפעמים גם בארבע שיחות טלפון ביום, וחיזקו את ידיי, ותמכו בי עד שמימשתי את מה שהאמנתי שנכון.

כך קרה שמצאתי בפרופיל חדש את הבית האידיאולוגי שלי, וכך קרה שהצטרפתי בעצמי, והפכתי למלווה בעצמי. וכך קרה שלילה אחד התקשרתי לאדם שביקש תמיכה בהודעה קולית בתא הקולי של העמותה.

האדם מעברו השני של הקו היה מבוגר ממני מאוד. הוא נלחם בכמה וכמה מלחמות, ובעקבות אירוע טראומתי שאירע לו לאחרונה חווה הצפה של זיכרונות מקרבות שהשתתף בהם. הוא היה במצב תודעתי איום, ולא הצליח להפסיק לדבר ולספר לי סיפור אחרי סיפור אחרי סיפור. הכרתי סיפורי זוועות ממלחמות, אבל לשמוע אותם מסופרים בזמן הווה מפיו של אדם אחד ריסק בי משהו. פרופיל היא לא עמותה שיודעת או מיועדת לתמוך בנפגעי הלם קרב, אז הפנתי אותו לשוברים שתיקה, ואז התיישבתי על המיטה שלי ומיררתי בבכי במשך שעות, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על ההורים שלי.

אבא שלי פרש מהצבא בגיל מאוחר, אחרי שהגיע לדרגה גבוהה ונלחם בכמה מלחמות בעצמו. אימא שלי הייתה אחות בבית חולים שדה במלחמת לבנון הראשונה. הם ידעו איזה מחיר משלמים על כניעה למיליטריזם. הם ידעו איך נראות מלחמות, ועד כמה הן תמיד מיותרות. הם שילמו מחיר על המשך הכיבוש שאני לא אשלם לעולם. ואחרי כל זה, הם לא התאכזבו ממני מעולם יותר מאשר ברגע ההוא שבו הבינו שלא אהיה חלק מהמערכת הזאת לעולם.

לראשונה בחיי הבנתי מה הפריע לי באמת וממה סלדתי כל הזמן הזה. בפעם הראשונה הבנתי עד כמה ההורים שלי הם קורבנות, עד כמה אני ואחיי קורבנות. עד כמה חברה ששולחת את ילדיה להילחם, שמחנכת אותם מגיל צעיר כל כך שכל מה שמכוער ובזוי בטבע האנושי ראוי להנצחה, בדמות מערכת שמהווה חלק מחייה של כל אחת מאתנו החל מגן הילדים ועד בכלל. האדם ההוא האומלל שהתקשר אליי באמצע הלילה התבייש עד עמקי נשמתו. הוא לא הצליח להבין מדוע הוא מספר לי את מה שסיפר. הוא אמר, "חשבתי תמיד שכל זה לא קרה באמת. אף אחד אחר לא אמר שום דבר, אף אחד לא התנהג כאילו קרה משהו לא בסדר. חשבתי שדמיינתי הכל."

כמה ימים לפניי שהגעתי להיחקר בנוגע למעורבות בארגון המחריד הנ"ל היה ליל העצמאות. עברתי דרך כיכר רבין ושמעתי להקה שרה את מגילת העצמאות. הסולן התעכב בקולו על החירויות שמבטיחה המדינה, ואז אמר, בהטעמה "ובקיצור,חופש!!" ואני חייכתי לעצמי. ידעתי שישנו חופש אמיתי, חופש מלהיות כבולים במערכת שמפרידה לנצח בין העמים החיים ברצועה הצרה שבין הירדן לים, שמנציחה עליונות של גברים על נשים, שחונקת את החינוך והתרבות. וידעתי שאני נלחמת על החופש הזה בשיניים ובציפורניים, ושאני נמצאת בחברה טובה.

 

אבל מה מכל זה יכולתי להגיד לחוקר ששאל אותי האם ביצעתי שטיפת מוח במועמדים לשירות בצבא? מה מכל זה יכולתי לצעוק על כתבי האישום במעורבות בזיוף מסמכים, בהסתה לדבר שקר? למי יכולתי לומר בפשטות, שלי יש רק אמת אחת, ורק דבר אחד הוא בעיניי דמוקרטיה?