מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

הזמן שלי לסרב!

לסרב זה להגיד לא! לא למשטר הצבאי בגדה המערבית, לא לשימוש באלימות כהגנה, לא לפטריארכיה, לא לפגיעה בחפים מפשע, לא להתעללות בחיילים, לא למלחמה ולא לחברה שטוענת שהיא דמוקרטית אך מכריחה בני נוער להחזיק נשק, להרוג ולהיהרג.

החברה הישראלית רואה את הצבא כמובן מאליו, כהכרח, ומתוך נקודת מוצא זאת הצבא מקבל לגיטימציה לעשות את דברים שהוא עושה, גם אם הם פחות מתקבלים על הדעת.

שתי החברות ניזונות משקרים סטריאוטיפים וגזענות, לכן שני הצדדים מפחדים / מסרבים להיפגש. רוב הישראלים מעולם לא פגשו פלסטינים אלא רק ראו את הקיצוניים בטלוויזיה ובעיתונים. רוב הפלסטינים לא פגשו ישראלים, רק חיילים או מתנחלים במצב "לא נעים" במיוחד. כשזה המצב בשטח מה הפלא שקל כל כך למצוא תירוצים להרוג. אותו מחבל ואותו חייל קרבי יוצאים מאותה נקודת מוצא, שהעם השני שונא אותם וכל הזמן מנסה לפגוע בהם, אז הוא בתור מישהו באותה חברה מחויב לקחת את האחריות לידים ולעצור את הצד השני (המחבלים, הורסי הבתים) או אפילו לפגוע בו (להתפוצץ בישראל, לעשות מצור על כפרים) למען המשפחה שלו, שתוכל להיות מוגנת וחופשיה. אפילו אם זה אומר שהוא בתור המחבל/החייל – לוחם החופש יפגע.

כמו שאני מקווה שבתור פלסטינית שחייה תחת כיבוש כל חייה וגדלה בתוך חברה אלימה, לא הייתי בוחרת להיות מחבלת, כך, בתור ישראלית שחייה תחת איום מתמיד של פיגועים רקטות, חטיפות (גם מעצר מדיני בכלא הישראלי לדעתי זה חטיפה) לא אבחר להיות חיילת.

אני לא אומרת שהחיילים או המחבלים יוצאים מתוך מקום של רוע טבעי. להפך, אני חושבת שהם יוצאים ממקום של חוסר ידע ושטיפות מוח.

כל אלה הם לא בהכרח סיבות לסרב. חלק מהישראלים בוחרים מסיבות אלה דווקא להשתחרר מהצבא בדרכים אחרות. אני יכולתי לפעול כך ולהשתמש בזמן שלי להלחם נגד כל הדברים הללו. ואולי, כמו שרוב הישראלים מאמינים, יכולתי להתגייס ולהפוך להיות "החיילת הטובה במחסום" ולעצור "בשטח" את האלימות והחוסר צדק, כי רק ככה אני אוכל להבין מה זה באמת צבא ושזה לא רק כיבוש…

לא! כמה אנשים הלכו לצבא ואמרו שהם אלה שילכו וישנו מבפנים, אך בסופו של דבר מילאו את אותן פקודות, עשו את אותן פעולות נוראיות. כי כשמורים לך להיכנס לבית או לעצור מישהו במחסום זה לא משנה (לפחות לא עד כדי כך) אם תחייך אליו בדרך או לא תדרוך לו עם נעלי בוץ על המיטה. כי עשית את זה. עצרת אותו מלהגיע לאן שהוא רצה ופרצת לו לבית באמצע הלילה. ועם כל הלחץ החברתי והשטיפות מוח שעושים בצבא אתה משתנה, כולם משתנים.

אינני ממעיטה בערך העובדה בכך שיש חיילים שלא מרביצים ולא מתעללים, אני מעריכה את זה, אבל זה לא המצב ההגיוני. אני אמורה להעריך מישהו על כך שהוא הבין מספיק את המצב וסרב פקודה, במקום להעריך מישהו משום שהוא הטיל מצור אבל חייך אל מי שנמנע ממנו לעבור לבית חולים.

לא תמיד הייתי הטבעונית, השמאלנית רדיקלית, פמיניסטית, אבל מעולם גם לא הייתי לגמרי ההפך. תמיד זה היה נראה לי לא נכון לשנוא עם שלם או לדכא עם שלם. אך כמובן שגם לא ידעתי מה זה "כיבוש". אפילו בתור פמיניסטית קטנה ומישהי שהרגישה אחריות גדולה על החברה, רציתי ללכת לשלוש שנים בצבא ולהגיע למקומות שלא נותנים לנשים להגיע אליהם, ללכת לצבא ולעצור במו ידי את המחבלים שרוצים לפגוע בי במשפחתי ובחבריי. מאז עברתי הרבה שינויים והבנתי שכל הפעולות האלה הן לא אלה שישנו לטובה, ולהפך הן יכולות רק עוד יותר להשריש בחברה שלנו את השנאה האטימות והדיכוי.

אותם שינויים שעברתי היו לי ממש קשים (ועדיין ממש קשים). להגיד שאולי הצבא הישראלי עושה דברים שהם לא בסדר, להגיד שאני לא ציונית (שבעיני ישראלים זה לפעמים כמו להגיד שאני אנטישמית) ולבחור לא להתגייס – זה היה תהליך ארוך, ומה שהרבה פעמים הנחה אותי היה האופטימיות שלי, האמונה בטוב, והרצון לדעת יותר ולשנות.

אני רוצה לספר על חלק קטן אך משמעותי מהתהליך הזה, שנתן לי כאפת מציאות כואבת. כשהייתי בת קצת פחות מ-15, אחרי הרבה מאוד ריבים עם חברים שונים, על למה הצבא הוא כן הכרחי ומוסרי, החלטתי בעיקר מתוך סקרנות ללכת להפגנה בשטחים.

הדרך להפגנה הייתה מייגעת, החיילים עצרו אותנו בהרבה מקומות והיינו צריכים לעקוף בדרכים ארוכות ברגל. כשכבר היינו קרובים לכפר הגיע אלינו משב חזק של גז מדמיע מכיוון החיילים. כשסוף סוף הגענו לכפר, ראיתי שאף אחד מהפלסטינים לא מנסה לפגוע בי או שונא אותי כי אני יהודיה.

יצאנו להפגנה (הנורא קצרה). היה נחמד להרגיש את שיתוף הפעולה של אנשים משני הצדדים שכן רוצים שלום, זה היה מלא כוח ורצון טוב.

עד שהגיעו החיילים. אני זוכרת שהם התחילו לזרוק לכיווננו רימוני הלם, וכשהרמנו ידיים וביקשנו מהם להפסיק הם התחילו לירות כדורי גומי. אנחנו הלכנו אחורה ובאיזה שהוא שלב גם הם נסוגו קצת. התחלנו לשמוע מרחוק יריות והסבירו לי שבצד השני של הכפר התחילו לירות החיילים כדורים חיים. אני הייתי בחרדה ולקחתי את החברה שהייתה איתי ונכנסנו ל"בית של שלום" שהיה שם.

אותו כפר, בילעין, הפך להיות סוג של בית שני בשבילי. אחרי התקופה שנדרשה לי כדי לעכל הכל, התחלתי ללכת כל שבוע להפגנות ואפילו לישון שם בבתי שלום עם חברים ישראלים פעילי שלום ופלסטינים שלמדתי להכיר להעריך ולאהוב (כמו את כל בני האדם).

אותו יום, אותה תקופה, שינו בצורה משמעותית את תפיסת העולם שלי. לראות חייל שאמור להגן עלי יורה לכיווני ולכיוון החברים שלי שלא מנסים לפגוע בו, להכיר לדבר ולצחוק עם פלסטינים, ועוד כמה אירועים שלא חשבתי או האמנתי שהגיוני שיקרו – כל אלה גרמו לי להאמין שאפשר וצריך אחרת, ושלא כל מה שאומרים לי הוא נכון, שאני צריכה לבדוק בעצמי.

לא הרבה שנים קודם לכן התחילה "האינתיפאדה השנייה" ובתור ישראלית ירושלמית חוויתי את זה בצורה נורא קשה: כל כמה ימים פיגוע, פחד לעלות לאוטובוסים או לצאת עם חברים, פחד על החיילים, פחד על החברים שלא פעם נפגעו בפיגוע ופחד על עצמי שגם לצערי יותר מדי פעמים הייתי קרובה לפיגועים. תקופה קשה שעם הזמן גרמה לי לתהות מדוע אלו הם פני הדברים, וגרמה לי להבין שגם הצד השני חי עם כל התסכול, הפחד והכעס הזה, ושנורא קל לבחור בשנאה ובגלל זה בדיוק אסור לבחור בשנאה ופגיעה, שיצרו רק עוד שנאה וכאב.

אז למה אני מסרבת? אני מסרבת כי אני רוצה להשפיע, אני רוצה שאותם בני ובנות נוער פלסטינים שאיבדו תקווה יראו שכן יש ישראלים שאכפת להם ופועלים אחרת, אני רוצה שאותם חברים שלי בצבא ולפני צבא יראו שכל המצב הזה הוא לא הכרח ושלא מובן מאליו לעשות את כל המעשים הלא מוסריים הללו, שיש אפשרות אחרת, ושלא חייבים לסבול בצבא שמדכא אותך (רוב החיילים סובלים בצבא). אולי גם הם יפתחו את העניים והראש עוד קצת אל מה שקורה מסביבם, אל מה שאני ועוד הרבה ישראלים וערבים מנסים להראות להם (ואני יודעת שבחברה הישראלית נורא קשה לשנות דעה, לפתוח את הראש ובאמת להקשיב). חשוב לי שיראו שאני לא סתם מסרבת, שזה הכלי שלי לעשות שינוי.

הכי חשובה לי בסירוב שלי המשפחה שלי. אחי הגדול שירת בצבא כחייל קרבי, אחי התאום מתגייס לקרבי עוד כמה חודשים (התאום השני שלי יצא מהצבא בדרכים אחרות ולצערי גם את זה המשפחה לא מכבדת). אני רוצה להראות להם ובעיקר להורים שלי לדודים שלי ולסבא שלי שיש אפשרות אחרת, שלא חייבים כל הזמן להילחם ולתקוף (התקפה היא לא הגנה), שלא כל הערבים שונאים אותנו ושלא, אם אני לא אתגייס לא יגיעו נאצים חדשים וירצחו את כולנו. אני מאמינה שהצעד הזה יגרום להם לפתוח את העניים לדרך חדשה או לפחות לנסות דרכים שונות.

אבל מה, את רוצה שכולם לא יתגייסו? – ברור שהייתי מעדיפה אם לא היה שום צבא ואף אחד לא היה צריך להתגייס, אבל כיום בישראל אין אפשרות כזאת, בהתחשב במצב שישראל ושאר העולם הביא אותנו אליו, אנחנו צריכים צבא. אבל אנחנו בהחלט לא חייבים צבא כובש או צבא שמדכא את החיילים שבו. ומבחן המציאות מוכיח שלא יקרה מצב שבו ביום אחד כל הישראלים יחליטו לא להתגייס, מה שכן (ובתקווה) יכול לקרות זה שיותר אנשים יחליטו לסרב להיות בצבא, מה שיכריח את ממשלת ישראל והצבא לשנות את המדיניות שלהם, גם כלפי העם הפלסטיני וגם כלפי החיילים בצבא עצמו. ופה אני מאמינה שמתחיל התהליך לקראת השינוי הזה.

אז למה שאני לא אהיה מורה חיילת? אני הרי מאמינה בחינוך! – אני אוהבת להתנדב ולעבוד עם בני נוער (אלה שאיפות חיי) אבל לא זאת הדרך.

כל יום בני הנוער ושאר תושבי ישראל רואים ברחובות מאות חיילים ונוכחות צבאית, אם זה באוטובוסים, בפרסומות, בשירים ברדיו, בעיתונים, בספרי הקריאה ובבתי הספר. כל דבר בחיים שלנו סובב את הצבא. אפילו הלבוש שלנו. כל אספקט בחיינו כולל מושג ומובן צבאי, ובסיס הצבאיות הוא אלימות, אז מה הפלא שהחברה שלנו אלימה? ואותם בני נוער שחיים בחברה כזאת יום יום וגדלים לערכים צבאיים, ושואפים להיות חיילים קרביים, או יודעים כבר בכיתה א' מונחים צבאיים – מה הפלא שהם הולכים מכות בבתי הספר או דוקרים אחד את השני במועדונים או אפילו אונסים?

דמות חינוכית במראה של צבא רק משרישה את הדברים האלה בראשם של בני הנוער ואף מחזקת את הרעיון שזה הכרחי לחיות בחברה כה מיליטריסטית, עם כל הערכים הצבאיים והאלימים.

אני מאמינה שדמות חינוכית לא יכולה להגיד באותו משפט לא לריב אבל להצדיק את כל המלחמות שהיו לישראל. אני מחנכת לשלום, להידברות ולכך שאין מצב כזה בו אין ברירה אלא לריב ולהלחם, שתמיד אפשר לפתור דברים בדרכי שלום, דרך מחשבה תחילה, סבלנות, והכי חשוב – ראיית השני כשווה.

זה היה מכתב קצר יחסית, וברור לי שלא התקרבתי אפילו להעביר את כל מה שרציתי לומר בו. גם ברור לי שנורא קל להסיק מסקנות חלקיות ולא נכונות מדבריי. אבל לא כתבתי את המכתב הזה במטרה לשכנע, לא ניסיתי להיות דמגוגית או לפגוע במישהו. כתבתי מה שהיה לי בראש וכמה דברים מתוך מה שהיה חשוב לי להגיד ולהסביר לכם בתור חברים שלי.

אני כן מקווה שהמכתב הזה נתן לכם משהו לחיים ושכן תנסו לפתוח אליו וכלפי כל דבר מסביבכם את הראש ותנסו לשמוע ולהקשיב לברים שונים, גם אם זה לפעמים קשה (וזה קשה).

 

הרבה אהבה לכם ולאהוביכם,
אור בן דוד