מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

בזכות המשתמטים

במאמץ שיווקי עצום, מנסה משרד הביטחון להתמודד עם מספרים הולכים וגדלים של צעירים המסרבים לשרת בצה"ל. הרעיון האחרון שעלה במוחו הפעם הוא 'סל הטבות' למילואימניקים שכולל הקלות במס, הנחות בהנפקת רישיונות ועוד.כמו כן יש הצעה להנפיק תעודות בצבעים שונים למערך הסדיר, על-פי אופי השרות- זהב לקרביים, כסף לתומכי לחימה וארד לג'ובניקים. כל אלו מלווים בקמפיין תקשורתי רועש תחת הכותרת "ישראלי אמיתי לא משתמט". כל המאמץ הפתטי הזה הוא, מצד אחד עלבון לאינטליגנציה, משום שהוא מניח שניתן לקנות מוטיבציה בנזיד עדשים, ובה בעת, הוא גם הוכחה לקיומו של תהליך עמוק שעוברת החברה הישראלית, של התפכחות והתנערות מאתוסים מיליטריסטיים השולטים בכיפה מאז הקמת ההגנה ועד ימינו.

המסרבים למיניהם- ולא חשוב מאילו מניעים- הם משב רוח מרענן , באשר הם קוראים תגר על הקודים המקודשים ביותר של הציונות, ומשמשים קטליזטור לתהליך של שינוי ערכים והתפכחות מאשליות לאומניות. מזה שישים שנה המדינה שבויה בפרדיגמה לאומית המקדשת את "טוב למות בעד ארצנו", ומרשה לעצמה לשעבד את צעיריה בשם הרפתקה קולוניאליסטית מאוסה ("השטחים הכבושים", לבנון וכו'). המדינה משנה את פניה בשל ההכרה שכל המאמץ המלחמתי חסר טעם וחסר תוחלת. 'הישראלים החדשים', כפי שהגדיר אותם פרופ' ברוך קימרלינג , מבינים שהסאגה הבלתי גמורה של 'מלחמה שאף פעם לא די לה' אינה מובילה לשום מקום חיובי, ובהעדר אופק של שלום, אין סיבה להקריב את עצמם על מזבח שטחים שלא מעניינים אף אחד, פרט למגזר צר ומנוכר של מתנחלים הזויים. יתר על כן , בתהליך איטי אך עקבי, הציבור מתחיל להבין שהצבא איננו פרה קדושה ואף לא טלית שכולה תכלת. מלחמת לבנון השניה ניפצה סופית את המיתוס הביטחוני ,שהלך ונשחק מאז מלחמת יום הכיפורים, דרך שתי אינתיפאדות ומלחמת לבנון הראשונה .עתה ברור לכל, שהגנרלים מובילים את המדינה למבוי סתום. ראיונות גלויי לב שפורסמו במוסף 'הארץ', עם קצינים שפרשו לאחרונה משרות פעיל , כגון אילן פז, צבי פוגל, שמעון נווה ואחרים, מציגים תמונה של 'גילדה' שמלבה את הקונפליקט, משום שזה מה שהיא יודעת לעשות, ובלי הסכסוך תם תפקידם ונפגע מעמדם. ראיונות חושפניים אלה מוכיחים לא רק מה רב חלקו של צה"ל בהסלמת העימות, אלא גם עד כמה – "צה"ל יצר תהליך בלתי הפיך שסופו התנגשות עם הפלשתינאים", כדברי תא"ל צבי פוגל, כל זאת בשעה שהדרג המדיני עסק במשא ומתן עם הרש"פ.[1] הציבור ער לתופעות אלה, מרגיש מאוכזב ונבגד ולא מוצא סיבה לשרת גולם שקם על יוצרו.

המתחמקים-משתמטים-סרבנים הם מרכיב חשוב בהבראת החברה הישראלית. על מנת לשנות כיוון אין מנוס מאשר לנפץ מיתוסים מכוננים, וכל אחד מהם תורם תרומה משמעותית בתהליך הדה-קולוניזציה הפסיכולוגית של האומה, אשר מהווה שלב הכרחי לקראת חזרה לשפיות וסיום הכיבוש. תהליך ההתפרקות מערכים מיליטריסטים אינו מעשה ידם של סרבנים מצפוניים בלבד, אלא דווקא של השכבות המוחלשות בחברה, והוא תוצאה ממשברי זהות עמוקים שביטוים הבולט הוא החזרה בתשובה ,ואף הניכור שפושט בקרב יוצאי ברית המועצות. אפילו לציונות הדתית תרומה משמעותית בתהליך הצנטריפוגלי של פלגי החברה, שכן המכינות הקדם-צבאיות והמגמה 'להשתלט על צה"ל מבפנים' הפכו את הצבא למוסד סקטוריאלי ,המייצג חוג חברתי צר ומנוכר מהחברה החילונית וכך הם פגעו במו ידם, בתחושת ההזדהות של רוב הציבור בישראל עם המערכת הצבאית. מבלי משים צה"ל הפך מ'צבא העם' ל'צבא גוש אמונים'. הפיכת הצבא לזרוע המבצעת של 'הכיפות הסרוגות' גרמה לשינוי ערכי יסוד בחברה הישראלית. מאות אלפי פצצות המצרר שפזורות בדרום לבנון מעידות על התפרקות מערכים מכוננים, ועל מעבר מ "טוהר הנשק" -שסימן את קוו הבושה הקולקטיבי עד 67', לעידן הנוכחי, שכל מה שמרגישים בו זו 'מכה קלה בכנף המטוס'. מלחמת לבנון השנייה המחישה באכזריות רבה עד כמה דברים השתנו בקרבנו. בסרט התיעודי "תדע כל אם" ,שהפיק ניר טויב , והוקרן בערוץ 1 בסוף דצמבר 2007 , מאשימים חיילי מילואים של יחידה מובחרת את הפיקוד הצה"לי בהפקרת חיילים. הכעס יצא אל מפקדים , שבחרו לא לחלץ פצוע בשטח מחשש לאבדות נוספות. מעבר לטענות הקשות המוטחות במפקדים, הסרט מצביע על התמוטטות האתוס העליון של לחימה ו'דבקות במטרה' והחלפתו בעיקרון ההשרדות והחזרה הביתה בשלום. הסרט מדבר על כאוס בעת הלחימה ,ובנוסף משקף הלך רוח חדש שמציף את החברה הישראלית בעת האחרונה: נהנתנות, שמעמידה את הצלחת הפרט בראש סולם העדיפויות, עייפות ממלחמות, ותחושה שזו מדינה שאין בה שום מטרה אשר בשבילה כדאי להקריב את עצמך.

ניכרים סדקים רחבים במבנה החברתי הישראלי ובחומה הביטחונית , וסימנים ברורים של התפכחות כתוצאה ממיאוס ומצוקה. שינוי כיוון דורש זעם וכפירה. השמאל המצפוני תורם את הכפירה הטוטלית בעוד השכבות המוחלשות תורמות את הזעם. הכיבוש החל להתפרק ,לא כאשר פרופ' ליבוביץ אמר 'הכיבוש משחית' ,אלא כאשר הפנתרים השחורים זעקו 'נמאס לנו'. ברם, למרות הפער בין הגישות, שתיהן משלימות זו את זו, ובשורה התחתונה, הכל מוביל לאותו מקום. הוגה הדעות מיכאל בחטין כתב במחקר שעסק בתרבות העממית בימי הביניים, שהשינוים בערכי היסוד של החברה חודרים דרך הפריפריה[2]. אכן, המקרה הישראלי מאשר את הנחותיו- הפריפריה החברתית,המיוצגת על ידי השכבות המוחלשות בעם והפריפריה האידיאולוגית, המיוצגת על ידי הסרבנים המצפוניים,שתיהן מהוות את הסדק דרכו חודרים ללב המדינה ערכים חדשים.

באופן פרדוקסלי, הדרישה הגלומה בטענת המשתמטים תואמת את הנחת היסוד של הציונות הקלסית של א.ד.גורדון ואחרים, אשר שמה לה למטרה להבריא את האומה, ליצור מקלט בטוח שבו נוכל לחיות חיים נורמלים. החיים שנוצרו כאן, מאז הקמת המדינה אך ביתר שאת מאז 67', הם ההפך הגמור מ'חיים נורמלים', הם אנומליה קיומית, והעם בישראל מבקש לשים קץ למצב מעוות זה, ודורש לחיות כמו כל מדינה נורמלית בתבל, ללא צבא, ללא שטחים, ללא מלחמות.

מאיר מרגלית, 10 בדצמבר 2008

[1] יותם פלדמן, ”אני אשם, אנחנו אשמים", מוסף הארץ, 21.12.2007.

 

[2] Mikhail Bakhtin, The Work of François Rabelais and the Folk Culture of the Middle Ages and Renaissance (1940/65) was translated to English under the title, Rabelais and His World.