מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

מלחמה נגד הנוער

מוסדות המדינה יזמו לאחרונה קפיצת מדרגה "במערכה" שלהם – כפי שכינה זאת עיתון "הארץ" – נגד תנועה עממית רחבה שהם מבקשים להכפיש אותה בשם "השתמטות". היועץ המשפטי לממשלה הצהיר על חזית חדשה במלחמת מדינת ישראל בנוער.

היום, מספרים גואים של צעירות וצעירים לא מסוגלים, או לא מוכנים, לקבל באמון את הצו הישראלי השחוק: "אין ברירה". ארבעה דורות ויותר משישה עשורים של "פתרונות צבאיים", מחזור אלימות שלא השיג שום מוצא, הולידו תנועה של אנשים צעירים שחווים ומבטאים מאבק פנימי חריף לנוכח חובת השירות הצבאי. בתי המשפט – הצבאי והאזרחי – התיימרו למדר תהליכים אלה, לסווג אותם כ'פוליטיים' בלבד או (לעיתים רחוקות) 'מצפוניים' או כ'פסיכולוגיים' במלואם. אלא שמדובר בהתנסות אידיאולוגית ורגשית כאחד, בתהליך אישי שהוא שילוב מורכב של השקפות, רגשות, רעיונות, אמונות, קווי אישיות ותחושת עצמיות. הקרעים הפנימיים שמלווים לפעמים תהליך כזה גם מביאים לא מעט צעירות וצעירים למצוקה אישית מסוכנת. מעיד על כך, כנראה, מספר התאבדויות החיילים בישראל, שעלה בשנים האחרונות על כלל הקרבנות שגבו – ביחד – כל שאר גורמי המוות בצבא.

מוסדות המדינה בישראל בחרו לאסור מלחמה על הנוער הזה ועל מה שהוא מייצג, במקום להקשיב לקול הגובר של אזרחיות ואזרחי העתיד, במקום לעמוד על השינוי החברתי המתחולל ולהיענות בהתאם – כנבחרי ציבור – בעיצוב מדיניות מחדשת, שונה. בניסיון ל-"פליליזציה" של תנועת השינוי הרחבה, המדינה יוצאת עכשיו לחפש "עבירות" בעבודת ההתנגדות הפוליטית – הגלויה והחוקית – שמלווה ומבטאת תנועה זו. לבד מהיותו ניסיון הפחדה והרתעה באמצעות שעיר לעזאזל, הצעד הזה גם אפייני למדינה מיליטריסטית שמשלחת, כהרגלה, אמצעים כוחניים למאבק שלה על סדר ישן, הולך-ומסתדק.

מה שמדאיג את המדינה הוא כנראה לא, או לא רק, מספרי הצעירות והצעירים שמסרבים בפועל להתגייס. כבר שנים שהצבא פוטר משירות עשרות אלפים בלי כל קושי. לפני מספר שנים ראשי הצבא ושר הביטחון הכריזו בהבלטה על תכנית התייעלות לקראת "צבא קטן וחכם". מה שמטריד אותם כנראה זו הצבעת אי-האמון העממית בשימוש שהם עושים בחיי חיילים ובבריאותם – הצבעה שחרגה בשנים האחרונות מבין גבולותיהן של קבוצות מנושלות ומנוכרות בחברה, אל תוך ציבור מתרחב במעמד הביניים. הצעדים שנוקטים בנות ובני הנוער מכל השכבות, רבים מהם בגיבוי ההורים, מאיימים לראשונה על חופש הפעולה הבלתי-מוגבל שניתן עד כה לצבא בבחירה ותיעול מתגייסים כראות עיניו; אם להצבת גופם מול סיכון ישיר, אם לעבודת כפיים צבאית ואם לתפקידים עתירי טכנולוגיה. מה שמטריד, מצידם, את נבחרי הציבור שמנחים כביכול את הצבא הוא התרופפות אחיזת האימה "הקיומית" שמסמרה במשך שנים את המבט הציבורי בדימוי "האויב האכזר" מבחוץ המתחלף-בהתמדה, ועמעמה שאלות של שחיתות ודשדוש מדיני חסר תוחלת, תוך הזנת בבואה של "אחדות" בדמות "צבא העם".

בהקשר זה, ונראה שלא במקרה, קפיצת המדרגה במלחמת המדינה בנוער מתרחשת בדיוק במקביל להופעת מחזור חדש של "מכתב השמיניסטים" שמצהירים בגלוי על סירובם לשרת. רק לפני כמה שנים בתי המשפט גזרו תקופות כליאה ממושכות יחסית על חמישה סרבנים מוצהרים. למרות ניסיון ההפחדה הזה, מחזור נוסף של צעירות וצעירים חוזרים היום ונותנים פומבי למצפונם, לעמדותיהם ולסירובם. האמצעים שהממסד מפנה, דווקא עכשיו, לכיוון ה"השתמטות" חושפים חשש מפני תנועה רחבה מאוד שסרבנות מוצהרת היא רק "קצה הקרחון" הנראה שלה.

קפיצת המדרגה עצמה נחשפה לאחרונה בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה לערוך חקירה פלילית בפעילותה הציבורית הפתוחה של תנועת "פרופיל חדש". התנועה, כפי שהודלף לתקשורת, חשודה ב-"הסתה להשתמטות משירות בצה"ל".

אני חברה פעילה בתנועת "פרופיל חדש" מיום היווסדה לפני 10 שנים. אירוע היסוד שלנו, באוקטובר 1998, הפגיש אותנו בעוצמה עם עובדת קיומה של תנועה חברתית בלתי מאורגנת שנישאה כבר אז ונישאת גם היום בידי נוער בישראל. "פרופיל חדש", תנועה פמיניסטית של נשים וגברים, צעירות ומבוגרים, מכירה בחשיבות המרכזית של תנועה מתפתחת זו. אנחנו נענות לצורך ולזכות של הצעירים המרכיבים אותה לשיח פתוח בנושאים הבוערים בחייהם כשהם מצוידים במידע מלא ומדיוק על מה שעומד בפניהם – מידע שאותו הרשויות נוטות להצניע, שלא לומר להסתיר. עבודה זו היא רק אחת הדרכים שבהן "פרופיל חדש" פועלת לשינוי החשיבה המיליטריסטית המחזיקה אותנו, כולנו – כל תושבי ישראל/פלסטין – בני ערובה בידי ההעדפה לשימוש בכוח צבאי שאפיינה עד היום את כל ממשלות ישראל. גם אם היא מקוממת מוסדות ו/או אנשים שונים, הפעילות שלנו חוקית לחלוטין.

ואולם, על פי דיווחי התקשורת, יזמת החקירה עצמה וגם רוב הכיסוי התקשורתי, מדגימים בבירור את סוג "הצדק" המיליטריסטי והחשיפה המוטית המוקצים בישראל לעבודת התנגדות פוליטית. על פי מכתבו המצוטט בעיתון "הארץ", המשנה ליועץ המשפטי, שי ניצן, זנח את העיקרון: "זכאי עד שתוכח אשמתו". כבר בעת שהורה על החקירה, עוד לפני שנפתחה, הוא קבע כבר את: "חומרת ההסתה להשתמטות" של "פרופיל חדש". לא מעט עיתונאים ועורכים, מצידם, נוהגים להמשיך ולחקות את נציגי הממשל, במקום לבחון בחינה ביקורתית את דבריהם ואת עשייתם. בעיתון "הארץ", לדוגמא, העיתונאי עמוס הראל, ייתר גם הוא את החקירה שעוד-לא-היתה. כבדרך אגב, כאילו רק ציין עובדה מוכחת, הוא פסק ש"פרופיל חדש" היא תנועה "המעודדת בני נוער שלא להתגייס לצה"ל" (לקריאת הידיעה).

מה ש"פרופיל חדש" מעודדת, בהתנסות האישית שלי על פני עשור שלם, היא הצבה ובחינה של שאלות לא צפויות ולא מקובלות, באמצעות דיון פתוח וקשוב. היא מעודדת לקיחת אחריות קבוצתית ואישית על חלק מהתשובות עליהן, המתנסחות בשיח משותף. היא מעודדת מציאה והמצאה של דרכי פעולה מעשיות למימוש האחריות הזאת, תוך עמידה על זכויות אזרח, זכויות אדם וזכויות חוקיות. אנחנו מדברות, כך אני מאמינה, בשמו ובקולו של עתיד שלא יושתק.