מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

יותר מדי צבא

"אל תתנו למנהיגים לעקוד את גלעד", קרא חן ארד, אחיו של רון ארד בעצרת שהתקיימה במלאת שנתיים לשביו של גלעד שליט. אימהות שהפגינו ליד מחסום ארז למען שחרורו של גלעד, אינן רואות את הסתירה בין זעקתן לבין התגייסות ילדיהן בשמחה לצבא / למלחמה. האם רק המנהיגים לבדם נושאים באחריות להקרבת הקורבנות לאל המלחמות?

שנת לימודים נוספת מסתיימת ובקרוב יתגייסו לצבא בוגרי מחזור תשס"ח. עוד מחזור ועוד דור גדל על הסיסמאות "טוב למות בעד ארצנו", ו"אין ברירה". לבית גידול זה אחראים מורים ומורות, אבות ואימהות. הגיוס לצבא מוצע לצעירים מחד כ"אתגר", "הזדמנות למימוש עצמי" ו"הזדמנות להכיר חברים חדשים" ומאידך, מעלים על נס ערכים של "התנדבות", "נתינה" ו"תרומה לחברה". העטיפות הללו תפקידן לאפשר דיכוי של אי-הרצון הטבעי למות.

גם אנו מאמינות כי נכון ורצוי לקבל אחריות על החברה בה אנו חיים. אבל אין אנו מסכימות עם הדעה הרווחת באמצעי התקשורת ובציבור כי תרומה לקהילה קשורה לצבא, וכי אזרחות טובה הינה פועל יוצא של שירות צבאי. כדאי לזכור שצבא בהכרח הוא מכשיר ברוטאלי שבו נהרגים והורגים בני אדם.

האם הצבא הוא המסגרת הנכונה ללמוד בה דברים שאינם בהכרח תורות לחימה? האם נתינה היא רק הקרבת החיים? האם החינוך לצבאיות באמצעות האדרה של הצבא בכלל ודמות החייל בפרט הוא שיביא את התוצאה המקווה של חברה ערכית, מוסרית ושוויונית?

לאחר 60 שנות מדינה הגיע הזמן שנעצור ונבחן את מציאות חיינו. הנה בעצם הימים הללו תרועות המלחמה הולכות וגוברות! ומשתקות את הקולות הקוראים להידברות. שרים מבטיחים לנו מלחמה! השר מופז ולפניו בן-אליעזר מכריזים על כך כי לא יהיה מנוס מלתקוף את אירן ולגבי האפשרות למגעים עם סוריה התגובות המתלהמות דוחקות כל אפשרות למשא ומתן.

החברה הישראלית מתאפיינת בימים אלו בפחד משלום ובחינוך מגויס. הללו מצמיתים את חופש המחשבה והדעה, מבטלים את הצורך בקיומו של מרחב המאפשר מבט ביקורתי ושאלת שאלות על הדרך שאותה בחרו עבורנו הצבא וקובעי המדיניות של ישראל מול שכניה והעולם ודוחקים את חופש המצפון אל הבלתי לגיטימי.

במקום שמשרד החינוך, באמצעות מורים מיומנים ומשכילים יעסוק בחינוך הנוער, מביאים לתלמידים קציני צבא שילמדו אותם ערכים. ומהם הערכים הנשגבים שרק קצינים יכולים להנחיל? למשל אהבת מולדת. האם אהבת מולדת נמדדת רק בדם הנופלים? המושג 'אהבת מולדת' עצמו יש בו כדי להטעות, שהרי המולדת תכליתה לאפשר לתושביה לחיות בכבוד וברווחה ואילו אצלנו נדמה שקדושת הארץ קודמת לקדושת החיים.

מנגנון עיקרי נוסף המאפשר את המצב הקיומי הזה הוא הורות מגויסת המביאה אותנו ביום הולדתה ה-60 של החברה הישראלית במדינה למצב זה בו חלה האדרה של השכול, תוך ניתוק מוחלט בינו לבין הסיבות לשכול. ההורות המגויסת היא זו אשר מאפשרת את ההירואיזאציה של הלחימה והנכונות להקרבת החיים כמדד להצלחת החינוך לערכים של תרומה לחברה.

לצערנו, ברבות השנים הפכה מדינת ישראל ממדינה שיש לה צבא לצבא שיש לו מדינה. אך האם באמת אנו רוצים שילדנו יחלמו מגיל הגן להחזיק ברובה, לנהוג בטנק? האם באמת יש לאנשי הצבא ולסגנון הצבאי יתרון בתחום החינוך, בחשיבה מדינית, בניהול מערכות עירוניות ואזרחיות? האם ביטחון אישי ומדיני אכן מושגים בכוח צבאי?

כבוד, הקשבה, קבלת האחר באשר הוא, הכרת הנרטיב שלו, אלה הן המשימות של מערכת החינוך הפורמאלית והבלתי פורמאלית. הן יסללו את הדרך למעורבות חברתית של ממש. רק אם נלמד לעשות את הדברים מתוך מודעות ולאו דווקא מתוך כורח או פקודה רק אז נוכל להפוך לחברה הוגנת, מועילה, ראויה וצודקת.

חנה אבירם, 'פרופיל חדש', תנועה פמיניסטית לאיזרוח החברה בישראל