מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

התרומה הישירה שלנו לאלימות נגדנו

חשוב להבהיר נקודה חשובה שנעלמת לפעמים מדיונים על מקומן של נשים בסכסוך היהודי-ערבי: לדעתי, נשים תורמות ישירות להמשך הסכסוך האלים. לחימה ואלימות לא יכולות להתקיים בלי חיילות וחיילים שמוציאים אותן אל הפועל. צעירות וצעירים בדרך-כלל לא לוקחים על עצמם את התפקיד הזה, ובמיוחד לא מחזור אחרי מחזור של צעירים, במשך עשרות שנים, בלי מחנכות ומחנכים, אמהות ומורים, שמכוונים אותם לזה.

בחברה היהודית בישראל – קבוצה שאליה אני שייכת ומשויכת – נשים הן רוב גדול במוסדות החינוך היסודי והתיכון. ברוב המשפחות בחברה נשים הן אלה שעוסקות בהשגחה צמודה על הילדים. בשתי המסגרות החינוכיות המרכזיות בחברה, אם כך, נשים הן אלה שעוסקות באופן שוטף ויומיומי בעיצוב תפישות העולם של ילדים וילדות ובפירוש המציאות עבורם. התגובות השוטפות של נשים – במפורש או במובלע – על מצבים ואירועים חברתיים, פוליטיים ומעשיים, תופשות חלק גדול מהתיווך-לעולם שילדות וילדים נחשפים אליו. נשים הן אלה שמופקדות לרוב על פרטי היישום והאכיפה של כללים, מנהגים, נימוסים, גבולות, ואמונות בחיי ילדות וילדים.

הפעולות האלה – בניית תמונת עולם, תיווך ופירוש המציאות – הן מרכיב חיוני בגידול אזרחים ואזרחיות שמקבלים מצב מלחמה מתמשך ומסכימים להשתתף בו. כבר שנים שההנהגות המתחלפות של החברה היהודית בישראל רואות באלימות מאורגנת אמצעי סביר לפתרון בעיות מדיניות. בד בבד, במשך כל השנים האלה, החברה שלנו דורשת מצעירים ומצעירות להעמיד את עצמם ואת גופם לרשות התפישה הזאת ולרשות הארגון הצבאי שמיישם אותה.

הציות של צעירות וצעירים לדרישות המדינה וחובת הגיוס ניזון מתמונת עולם שמעוצבת לא במעט על-ידינו – המורות והאמהות שלהם. אם הם מאמינים ש"אין ברירה" וש"זה נכפה עלינו", הם מונחים על-ידי מפת מציאות שנשים – אנחנו – לקחנו חלק חשוב בשרטוטה, גם אם "רק" קיבלנו על עצמנו תפיסות רווחות בלי להטיל בהן ספק. אם צעירות וצעירים מאמינים שממשלות ישראל, בעבר ובהווה, עושות שימוש בצבא רק למטרות הגנה, זו תמונת מציאות שאנחנו – נשים – תרמנו לה תרומה מרכזית, גם אם עיקר התרומה שלנו היתה שתיקה. אם אותם צעירות וצעירים משוכנעים בחובה לציית בכל מקרה לפקודות וחוקים משום שאלה נקבעו בידי מוסדות החברה, זו עמדה שנשים השתתפו בבנייתה.




--------------------------------------------------------------------------------

מלחמת "יש ברירה"

--------------------------------------------------------------------------------


בתנועת פרופיל-חדש לאזרוח החברה בישראל, שאני חברה בה, מנסים החברות והחברים לשאול ולערער על עמדות מקובלות בכל מגוון הנושאים הזה. אנחנו מאמינים שמצב המלחמה לא נכפה על החברה היהודית בישראל. אנחנו חושבים שיש ברירה, שהמלחמה היא מדיניות, שהיא בחירה מכוונת של מנהיגים שנועדה להשיג מטרות פוליטיות שנראות להם.

אנחנו שואלות אם התעצמות צבאית ממושכת וזכויות-יתר של גופי ביטחון במדינה לא משרתות בעצם קבוצה מצומצמת בחברה שבאופן עקבי מרוויחה (שלא לומר נהנית) מהן. אנחנו בוחנים פקודות וחוקים כיצירות של בני-אדם. בתור שכאלה, הם לא בהכרח נכונים ומוסריים, גם אם הם נקבעו בידי מוסדות החברה. אנחנו משוכנעות שחוקים ופקודות הם לא תמיד, ולא בכל מקרה, ראויים לציות.

ובאמת היום, כשליש מבין המועמדים לגיוס לא מתגייסים כל שנה, כ-15% נוספים עוזבים את הצבא בשלב מוקדם, ואת "חוק שירות ביטחון" מקיימים במלואו רק כחמישים אחוז מכלל המועמדים לגיוס בכל מחזור ופחות ממחצית האזרחים בגיל גיוס. בתוך התנועה הזאת, של התנגדות לגיוס, גדל מאוד בשנתיים האחרונות מספר הסרבניות והסרבנים המוחים במוצהר ובגלוי על מדיניות המלחמה והכיבוש. מספר המשרתים בכלל יורד בעקביות.

רוב הציבור היהודי במדינה עדיין לא מודע לעובדות האלה ומאמין שסירוב או הימנעות מגיוס הם מעשים חריגים. רוב המורות והאמהות בישראל עיוורות לנתונים אלה, ומעטות מביניהן מקיימות דיון כלשהו – בבית או בכיתה – בשאלות שמעלים המספרים האלה. קשה להציב סימני שאלה על הרגלי חשיבה, על תמונת מציאות מושרשת ומקובלת. תהליכי התפקחות והתפתחות של תודעה אחרת הם לא קלים, והם קשים במיוחד בנושאים טעונים כמו ביטחון וצבא. רובנו ממשיכות לא לראות, לא לשמוע, לא לשאול, למרות שמדובר בילדים ובתלמידים שלנו.

אנחנו מתעלמות מכך שקיימת תנועת התנגדות, מצד אחד, ומכך שהצבא הנהיג כבר גיוס סלקטיבי, מצד שני. השתיקה שלנו תורמת לשתיקה הכללית בנושא, ומאפשרת להנהגות המתחלפות להמשיך להסתיר מציאות בעייתית. כך אנחנו, נשים יהודיות בישראל, תורמות ישירות ומעשית להמשך האלימות. הירי "הגברי" ניזון משיתוף הפעולה הזה, מחינוך הילדים, התלמידות, החניכים, להצטרף בצייתנות אל מבצעי מדיניות המלחמה.


--------------------------------------------------------------------------------

דימוי האישה הנזקקת

--------------------------------------------------------------------------------


במעשה הזה, אנחנו, נשים בישראל, גם תורמות ישירות, בכמה דרכים, למעמד סוג ב' שכולנו חוות אותו. בכל העולם, בחברות בסכסוך, נשים כקבוצה הן "סוג ב'". סכסוכים אלימים, שבכל מקום מחזקים את השליטה של קבוצת גברים מצומצמת, מוצגים תמיד כפעולות הגנה. הם תמיד מוסברים, בגרסאות שונות, כצעד שנועד להשיג או להבטיח מרחב עצמאי או "מוגן", וכך (בין היתר כמובן) לשמור על מי שלא יכולים לשמור על עצמם, כשאלה הם בעיקר "נשים-וילדים". המטבע הזה – "נשים-וילדים" – מתפקד כמעט בכל משטר של אלימות כאחת ההצדקות המרכזיות למשטר שכזה. הלוחמה חיונית, כביכול, כדי להשיג את, או לשמור על, "הבית", בדמות חיים תקינים של "נשים- וילדים".

טיעון כזה מתעלם כמובן מהעובדה שבכל מלחמה מודרנית, "העורף" משלם מחיר כבד מאוד, ולפעמים את המחיר הכי הכבד. הוא מוחק את העובדה שרוב ההרוגים והפצועים בהרבה סכסוכים אלימים הם "נשים-וילדים"; ש"נשים-וילדים" הם בוודאי הנפגעים העיקריים מהעוני ומהמחסור שמלחמה יוצרת; שברוב המקרים הם רוב בין הפליטים שנעקרו מהבית, מהקהילה, ממקורות המחיה. אבל יותר מזה, טיעון כזה מחייב סיווג של נשים כחלשות, "לא בנויות" להגן על עצמן, "לא מבינות" בהישרדות בסיסית, זקוקות לפטרון, לגבר, ללוחם.

החברה היהודית בישראל, כמו הרבה חברות אחרות, משקיעה מאמץ תרבותי מרוכז בשמירת דימוי האשה הנזקקת. הרבה מאוד ייצוגים של נשים מתארים דמויות רגשניות ו/או לא-שקולות ו/או תלותיות ו/או שבריריות... המטבע "נשים- וילדים" מבליע בין היתר טענה לדמיון ביניהם; נשים הן קצת ילדות, לא מבינות את "העובדות", "לא קוראות את המפה", לא מסוגלות לדאוג לעצמן בעולם אכזר.

ההתיילדות שנכפית על נשים מתפקדת, בין היתר, בחלוקת העבודה החברתית שמייעדת אותן לחינוך ואת החינוך להן, ובאותו זמן מפחיתה בערך העיסוק בחינוך כתחום "נשי", כמעט בזוי (למרות הרבה מסי שפתיים). חלוקת העבודה החברתית פועלת כדי לשמור את הנשים במקום נחות, או לסווג כנחות את המקום שנשים תופסות, ולהשאיר אותן-אותנו מעוטות משאבים, מעוטות השפעה, נצרכות וטעונות הגנה. זאת דוגמה להיזון ההדדי שמתקיים בין תהליכי התעצמות צבאית ומיליטריזציה של חברה ובין חלוקת תפקידי המגדר בתוכה.

המעמד הנחות של נשים ממלא תפקידים מרכזיים גם בבניית תפישת המציאות וארגון התודעה: הוא מספק תשתית חשובה בעיצוב תודעה של איום ואויב; הוא מתפקד בפיקוח על גבולות הדיון בחברה, על מה שמותר ומה שאסור להעלות לדיון ציבורי.


--------------------------------------------------------------------------------

הצדקת הסכסוך תורמת לאפליה נגד נשים

--------------------------------------------------------------------------------


חברה יכולה להשקיע בהתעצמות צבאית ממושכת ולגייס במשך שנים צעירות וצעירים, רק אם חבריה מאמינים שיש מולם אויב אטום, אלים ומאיים. אפשר לטעון שאפליה על רקע מגדר היא מרכיב חשוב בתחזוקת דימוי אויב כזה. רובנו רגילות להשתמש בשורה ארוכה של הבחנות לארגון העולם, כמו טבע-לעומת-תרבות, רגש-לעומת-היגיון, גוף-לעומת-נפש. כמעט בכל מקום ההבחנה בין שני מגדרים, בין גבר לאשה, נתפשת כדגם בסיסי, ניגוד "טבעי" כביכול – התשתית המבנית של כל שאר ההבחנות. לכן מושג האויב כמנוגד, "אחר", מה-שלא-אני-ומאיים-עלי, ניזון כנראה מדגם "היסוד" הזה. ודגם "היסוד" של גבר-לעומת-אשה ייתפש מצדו כ"טבעי" רק בחברה שמקיימת הבחנות מגדר חדות ובולטות. אבל הבחנות חדות בין קבוצות א/נשים כרוכות – לפחות ברוב המקרים – בדירוג הקבוצות ובאפליה ביניהן. גם במובן הזה, האפליה שלנו כנשים משרתת את המשך הסכסוך.

נוסף לזה, כמעט בכל זוגות ההבחנות מקובלות – צד אחד נתפש כנשי והשני כגברי. טבע, רגש וגוף מקושרים לנשיות ונתפסים, בין היתר, כלא צפויים, מסוכנים, טעוני שליטה, לפעמים מזוהמים ודוחים. תרבות, היגיון ונפש, לעומתם, מקושרים לגבריות ומתויגים בדרך-כלל כגורמים עיליים, מארגנים, מסדירים, תמצית הייחוד האנושי. המציאות מתארגנת לפי מושגים שהשיוך שלהם למגדר מסוים (במפורש או במובלע) צובע אותם כעיליים או נחותים."הצבעים" האלה מספקים מצדם כלי השתקה יעיל. בהרבה מקרים מספיק לתאר טיעון כלשהו בצבע "נשי" כדי "להוציא אותו מהמשחק" ולהשתיק את מי שהציג אותו (שלא רוצה להיחשב נחות).

התהליך הזה בולט במיוחד בדיונים בביטחון-לוחמה-צבא. שם, כמעט כל הצעה לבחון גישה פשרנית, לא-אלימה, פחות חשדנית, נדחית ממרחב הדיון כ"נאיבית", "יפת נפש", "לא מציאותית", ובמובלע כמובן כנשית. באותו זמן, לצורך חיזוק המנגנון הזה, חשוב שנשים ממשיות לא ייראו במקום בולט בדיון הביטחוני, כדי ש"נשי" ימשיך להיתפש כלא-שייך ולא-מתאים למרחב הזה. וכך, ההשתקה בעזרת השיוך "הנשי" תורמת, בתהליך מעגלי, לחיזוק המגמה של זילות נשים ו"הנשי".

לכן, כשאנחנו תורמות ישירות להמשך הסכסוך האלים, אנחנו גם תורמות ישירות לאפליה נגדנו ולהשתקת הקולות של עצמנו.


* רלה מזלי היא סופרת ופעילה פמיניסטית אנטי מיליטריסטית. כותבת ומפרסמת בעברית ואנגלית.פרסמה עד היום שני ספרי פרוזה, שני ספרי ילדים, ספורים קצרים, מאמרים ומסות. פעילה ב- "פרופיל חדש" תנועה לאזרוח החברה בישראל.

המאמר לקוח מתוך "מצד שני", רבעון בהוצאת המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, בעריכת איריס מזרחי.
Tags: