מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

שאלה על שאלה - רצוי שכל אחד יציע איך אפשר לפתור את הבעיות שלנו

"מי תנצח, שירי או נינט? או אולי גבסו?", "מה המספר לשלוח אס-אם-אס? אני צריך לבחור מי יהיה המנחה החדש!", "שרון ויואב נפרדו? אני לא מאמינה!".

לזה הפכה ישראל בשנים האחרונות. זה מחלחל מאיתנו, בני הנוער, אל שאר האוכלוסייה, ומרכזי ההתעסקות של החברה הישראלית הפכו לכל מיני תכניות, X, Y ו- Z. בעיקר Y. זה הגיוני: הכול פה כל כך על הפנים שצריך איזה מפלט, איזשהו עניין שלא קשור לאפרוריות היום-יום.

אבל למרות הפוליטיקאים המושחתים, תכניות הפוליטיקה המשעממות ומהדורות החדשות המבאסות, אנחנו צריכים לזכור שחיינו עדיין תלויים באותה מציאות אפורה ולא במסך הקטן, הקופצני והצבעוני. זה נחמד להתנתק מהכול ולשכוח מהצרות, אבל צריך לדעת להיות מאוזנים.

אני חושב שלנוער בישראל יש הרבה מה לומר, ובאמת יכולה לבוא ממנו השפעה לטובה על המתרחש פה. אבל צריך לדעת למחות על דברים שהם מעבר לביטול של טיולים שנתיים. צריך לדעת לשאול שאלות: למה מבטיחים לכולנו שעד שנגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא? האם באמת עושים מאמץ אמיתי להפוך את המדינה הזאת למקום שנוכל לחיות בו בלי חשש?

זה עצוב. עצוב מכיוון שדווקא בישראל, הנו ער מושפע יותר מבכל מקום אחר מהמצב הפוליטי. אנחנו נוסעים באוטובוסים, אנחנו יוצאים לבלות במועדונים ובבתי קפה, שמאובטחים על ידי יותר ויותר "מעגלי אבטחה". אך הנוער באירופה מעורב הרבה יותר במה שקורה סביבו, ומוחה על החלטות פוליטיות אף על פי שאין לו חששות כמו שיש לנו. הנוער בישראל הוא זה שיוצא להגן בחייו במשך שלוש שנים על דברים שהוא לא תמיד מאמין בנחיצותם, ולעתים אף אינו יודע מדוע הם שם.

כמו שאמר הפילוסוף האמריקני הנרי דיוויד ת'ורו לפני יותר מ-150 שנה - אם כל אחד יאמר מה הוא חושב, ואיך לדעתו נוכל לפתור את הבעיות שלנו, זה כבר יהיה צעד בכיוון הנכון. זהו אחד הרעיונות הבסיסיים בדמוקרטיה. לא ניתן להשיג אחדות דעים (וגם לא צריך), אבל חשוב שכל אחד ישמיע את דעתו. כאשר מדובר בנוער זה חשוב שבעתיים, מכיוון שאנו העתיד של המדינה. כל החלטה של "הדרג המדיני" מסתמכת בכך שאנו, הנוער, נהיה שם בשביל לממש אותה בגופנו.

לפני שיהיה מאוחר מדיי, אנחנו, בני הנוער, חייבים להרחיב אופקים, לשאול שאלות, להיות מעודכנים יותר במה שקורה סביבנו ובאיך הגענו לאן שהגענו. זה לא אומר שאסור לבלות, שאסור לראות טלוויזיה, שאסור להצביע למנחה הבא של "אקזיט". זה אומר שבנוסף לזה, צריך להתעניין באיזו מין מדינה אנחנו חיים, באילו דברים נעשים בה בשמנו ובאיך אנחנו נראים בעולם.

אנחנו צריכים לזכור שגם מולנו עומדים בני נוער, שגם הם העתיד של המדינה שלהם. רק באחרונה נתפס ילד בן 14 כשהוא נושא חגורת נפץ. זה נראה לנו מזעזע, ובצדק. אנחנו יכולים להסתכל מהצד, או להבין ולראות באיזו צורה נוראה משפיעה המלחמה על הנוער הפלשתיני. הרי ברור שילד בן 14 אינו מבוגר מספיק כדי להחליט בעצמו, אנשים שונים דחפו אותו ופיתו אותו לכך. הרי אם אותו בן 14 היה שואל קצת שאלות וחושב קצת, ברור שהוא היה מבין שהמעשה שעשה אסור. אבל האם אנחנו יכולים להסתכל על עצמנו ולומר בכנות שתופעות דומות לא קורות אצלנו? האם אנחנו לא הולכים לקרב כמו אותו ילד בן ,14 בצורה עיוורת ובלי לשאול שאלות?

אני לא אומר מהן התשובות לשאלות אלה, אני לא יודע את כולן. אבל עצם השאלה חשובה. זה מעיד על אנושיות. מה שמפריד את בני-האדם מן החיות הם המחשבה, השאלה, המוסר. כל אחד רשאי להגיע לאיזו מסקנה שהוא רוצה, אבל הכרחי שזה יהיה רק אחרי תהליך אמיתי של תהייה, ושבסופו של דבר, אותו אחד יהיה שלם עם מעשיו.