מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

תודה לסרבנים ולסרבניות

ערב תודה לסרבנים וסרבניות
רלה מזלי
לקונצרט התרמה של פרופיל חדש
אולם צוותא, אבן גבירול 30, ת"א
29 ינואר 2002


בין 1990 ו-1993 הייתי פעילה בקבוצה שיצרה סרט –"עדויות" – שעסק בפעולות של חיילים ישראלים באינתיפדה הראשונה. אני רוצה לספר על סוף הסרט הזה. משפטי הסיום בסרט הם של דני, צעיר שסיים שלוש שנות שרות ביחידת חיל רגלים באינתיפדה ההיא. יותר מוקדם בסרט, דני העיד שהוא ראה הרבה אלימות מזוויעה ולא הכרחית. הוא לא דיווח עליה כי זאת היתה בעיניו בגידה בחברים וחריגה מהמקום שלו כחייל בשרשרת הפיקוד. אבל הוא זז הצדה במצבים האלה, ולא השתתף בהם. אחר-כך הוא הלך הביתה והוא בכה. לקראת סוף הסרט, המראיין העיר שלפי הרושם שלו יש משהו נורא עצוב בכל מה שדני תיאר, כמכלול, בלי לפרוט את זה לפרוטות. דני ענה: "כן, אני לא יודע מה זה, אולי זה הפניית העורף של כל מי שכרוך בזה מסביבך..."

מה זה הפניית עורף? אני מקשיבה למשפט הזה ואני מדמיינת שבתות בבית. אני מדמיינת צעיר שמרגיש קשה עם מה שהוא רואה ועם מה שהוא עושה. אני מדמיינת שתיקה מסביבו. אני יכולה לדמיין די בבטחון שבישלו לו וכיבסו לו וגיהצו לו וחיבקו אותו ואפילו שאלו אותו מה קורה ומה שלומו. ובכל זאת הפנו לו עורף.

אשה שראיינתי בתחקיר ההכנה לסרט תיארה את זה מהצד השני. היא סיפרה על בן הזוג שלה, ששירת חמש תקופות של מילואים באינתיפדה ההיא: "אני לא כל-כך שואלת אותו כי אני לא רוצה כל-כך לשמוע. אני רוצה להימנע מלבקר אותו על ההשלמה. אם הייתי חוקרת אותו אז בהכרח הייתי מבקרת, שופטת, בזה לו – מלה אולי קשה. זה היה מעמיד אותו באור מאוד לא טוב בעיני."

והיא אמרה לי: "אם אני צריכה לשמוע שהוא מעיר ילדים בלילה, מוציא אותם מהמיטות, הוא עושה כל מה שאני יודעת שעושים, אז: 'למה אתה עושה את זה? ולמה אתה מסכים? ולמה אני מסכימה שתעשה את זה?'

כדי לא לענות לעצמה על השאלה: האם מה שהוא עושה מוסרי בעיני? האם אני יכולה לחיות עם הידיעה על מה שהוא עושה? איך אני יכולה בכלל לשפוט? איך אני יכולה להרשות לעצמי לא לשפוט? כדי לא לענות על השאלות הכואבות מאוד האלה, היא דאגה לא לשאול אותן.

נדמה לי שלזה דני קרא: "הפניית עורף."

שנה לפני שהתחלנו לעבוד על הסרט, ב-1989, נערכה בדרום אפריקה אחת הפעולות החשובות של התנועה לביטול חובת הגיוס, תנועה שנוסדה והובלה על ידי נשים דרום-אפריקאיות, לבנות, ושקראתי עליה רק הרבה שנים אחר-כך. הפעולה ב-1989 היתה ניסוח של עצומה שהכותרת שלה היתה: תנו לבנים לבחור. המונים חתמו על דרישה לבטל את חובת הגיוס, ולאפשר בחירה בינה לבין שרות אזרחי חלופי. אחת מפעילות התנועה אמרה שהקריאה הזאת היא:
"איתות לצעירים שלא השארנו אותם לבד עם כל כובד השאלות של מלחמה ושלום בדרום אפריקה."

במלים אחרות, הנשים האלה לא הסכימו להפנות עורף לצעירים שעומדים בפני גיוס או לצעירים שכבר גוייסו. הן לא הסכימו להשתיק את השאלות, ולהשעות את השיפוט, ולהפסיק את ההתערבות. הן לא חשבו שבני 18 צריכים לענות לבדם על שאלות שהן כל-כך גדולות שהסביבה מעלימה אותן. הנשים האלה לא הסכימו להשאיר את בני ה-16 וה-17 וה-18 לבדם מול השאלה: מה אני עושה? מה אני עושה?

גם אנחנו כאן היום רוצות להגיד לכן ולכם שאנחנו אתכם. שאלתם את עצמכם: מה אני עושה? מה אני עושה? והחלטתם והחלטתן לא לשתף פעולה עם פשעי הכיבוש. לסרב ולהימנע, כל אחד ואחת בדרכו או בדרכה. העמידה שלכן ושלכם, ההחלטה שלכם לא לשרת את הכיבוש, הם בעינינו הפעולה הפוליטית אולי הכי חשובה שננקטת היום בישראל בתוך קבוצת האנשים שמאמינים בחברה אנושית וצודקת ובשלום. הפעולה המאוד מעשית הזאת, האישית, הישירה, היא בשבילי אחת הסיבות היחידות לתקווה כרגע. אנחנו רוצות ורוצים להגיד לכם תודה. וגם להגיד: אנחנו מאחוריכם, לא מרשות להפנות לכם עורף, פרופיל חדש היא העורף שלכם.