מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

אוקטובר 2000 בנצרת

רזיה, חגית, רלה, תמי, חנה ואני נפגשנו הבוקר (11/10/00) ונסענו לנצרת לניחום אבלים. אנחנו שש נשים שבאות מרקע מאד שונה (היסטוריה, גיאוגרפיה, חינוך, אורח חיים ועיסוק). אפשר לומר שההשקפות והאמונות שלנו הפגישו אותנו בשנים האחרונות וחיברו בינינו כך שיצרנו במשותף את תנועת "פרופיל חדש". תנועה ששמה לה למטרה להאיר בזרקור מאפיינים מיליטאריסטיים בחינוך בישראל ולהביא לאזרוח החברה. בטרם יצאנו לדרך הספקנו לקרוא בדואר האלקטרוני שלנו משפט שנכתב במקור ע"י ברטולט ברכט, ששלחה לנו חגית: "ואני מצאתי שבעלי הארץ, אשר יכולים לחולל אומללות, לראותה – אינם יכולים".
נסענו דרך ואדי ערה. הדרך שתמיד מחזירה אותי אל ימי ילדותי (כן אני מנצרת, הגענו לשם בסוף 1958 ועזבתי לפני 24 שנים כשנשאתי). נזכרתי בהרגשה שתמיד לוותה אותי ביציאה ובכניסה אל ואדי ערה. ביציאה, המחשבה שמפה והלאה אני כבר בעולם אחר, ואלו בכניסה, המחשבה על חזרה הביתה אל מקום מאד מאד בעייתי וטעון מקומם של השליט והנשלט שנמצא תמיד בחזקת חשוד.
חשבתי על כך שלאחרונה אני מנסה לתת דין וחשבון לעצמי להבין את המניעים לחשוב עליהם לעומק וגם להתמודד בצורה רצינית עם הטיעון שתמיד מושמע כלפי על הלקאה עצמית ושנאה עצמית על התאבדות ועל אי-סולידאריות עם העם שלי.
חשבתי על ההתנסות החוזרת ונשנית מימי ילדותי. אז תמונת ילדות לא ברורה והיום אולי הרקע שהביא אותי למקום בו אני נמצאת. אני נוסעת באוטובוס של החברה הערבית שפעל בין נצרת עילית דרך נצרת הערבית עד כיכר פריס בחיפה. בדרך עוצרים, מעשה שבשגרה, את האוטובוס (שנות הממשל הצבאי בגליל עד 1965) מורידים את כל הנוסעים הערבים (נשים , גברים, ילדים וזקנים), מעמידים אותם בשורה לצד הדרך ובודקים תעודת זהות כאשר לשוטרים או לחיילים יש נשק מוכן ומכוון. חלק חוזרים לאוטובוס בעיניים מושפלות וחלק אינם מורשים להמשיך בנסיעה (נעצרים או נשארים סתם כך בצד הדרך). וכל הזמן הזה מלווה אותי תחושה לא נעימה שאני ממרומי האוטובוס רואה את כל ההליך הזה. אני מנסה להיות כמה שיותר נמוכה מתחת לחלון אני מסמיקה כשאני נתקלת במבט של מי מהנוסעים הערבים. אני עדיין ילדה ואיני מבינה מה המקור לתחושת האי נעימות ולאן זה ייקח אותי.
היום אני מנסה להתנער מהתמונה הזו ולחשוב על היופי של הדרך שהיא שקטה ופסטורלית בצורה מדהימה בהתייחס לדיווחי התקשורת. אבל אז עולה הזיכרון של הביקור שלי בקיבוץ לוחמי הגטאות עם קבוצה של נשים פלשתינאיות מישראל, מהגדה ועזה ויהודיות ואני נזכרת במדריכות הערביות מעראבה ומסכאנין שמתנדבות לשירות לאומי במוזיאון השואה. הן עוברות השתלמות במקום ומנחות קבוצות של נוער ערבי. אני נחרדת ושוב עולה תחושה מזוויעה של בושה ואשמה, הלא יש שני הרוגים מעראבה (אחד מהם פעיל ב"זרעי שלום").
כבר 10 שנים שאני מגיעה לנצרת ("עילית") רק פעם בשנה לאזכרה של אמי. בשנתיים וחצי האחרונות הגעתי גם לנצרת הערבית לפגוש את חברותי (פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות רופאות ומורות) לפעילות של העמקת וביסוס המרקם של ההיכרות בינינו הנשים.
הגענו, דר' נבילה אספניולי (פסיכולוגית) מחכה לנו בכניסה לנצרת היא יורדת מרכבה, אישה גדולה ואימהית וללא מילים מחבקת ומאמצת כל אחת מאתנו בלבביות אל ליבה ומנשקת אותנו על שתי הלחיים. היא לוקחת אותנו לאוהל של משפחת יזבק. עיסאם היה בן 25 ונורה בגבו בניסיון להדוף את המפגינים הערבים שיצאו להגן על עצמם בליל יום הכיפורים כאשר כ – 1000 צעירים יהודים ירדו אל עבר השכונות המזרחיות עם מקלות ונשק חם ובקריאות מוות לערבים.
המשטרה לא ניסתה לפזר את המון המתפרעים היהודים אך לעומת זאת ירתה גז מדמיע לעבר המפגינים הערבים. עיסאם יזבק ניסה להדוף את הצעירים הערבים אל תוך השכונה כדי להפסיק את הסערה ונורה. הקליע שהוצא מצווארו מאחור היה על פי השמועה קליע כדור דום-דום (קטלני ואסור לשימוש על פי אמנות בין-לאומיות). באוהל יושבים הגברים, אין שם אף אישה חוץ מששתנו ונבילה. הם לוחצים את ידינו מיישרים מבט ומבטם אומר עצב וצער (לא שנאה!) הם מדברים אתנו בקול נמוך בשקט בכבוד הם אומרים לנו יישר כוח. הם מדברים על העתיד על חיים ביחד כי אין לשני העמים ארץ אחרת. הם מכבדים אותנו בקפה, תמרים וסיגריות ורוצים לשמוע עלינו ועל הפעילות שלנו. מספרים באיפוק על עצמם ועל האירועים כפי שהם חוו אותם. מתארים כיצד המשטרה ראתה בהם תמיד מסה, גוש מפחיד שצריך לפזר בכוח ואז מתחיל אובדן השליטה כאשר להם כבר אין מה להפסיד.
ואז אני נזכרת בסיפורו של אבו עראב. אדם כבן 60 אשר בהיותו ילד חווה את הגירוש מהכפר הערבי השכן צפוריה. כיום משרדו משקיף על הכפר. בכאב הוא סיפר לפני שנתיים כיצד יש בקשה של ערבים לחיות על אדמותיהם שהופקעו בצפוריה וכיצד תושבי ציפורי מתנגדים בתוקף ומוסיפים ואומרים "תגיד תודה שמאפשרים לך לחית בנצרת" ועל זה אבו עראב אומר בכאב "האדמה הזו יפה ויש מקום לשנינו לחיות בשקט ובשכנות".
הזיכרונות אינם מרפים ממני , ואז אני נזכרת איך ב-1978 (אלוהים אדירים אני כבר הייתי אימא) באו הדחפורים של המנהל האזרחי והרסו את בית הקברות המוסלמי השריד האחרון שנשאר כעדות לכך שהיה שם גם כפר ערבי לצידי היישוב היהודי העתיק. ומאז 1978 נמחק כל זכר כולל בית קברות ליישוב ערבי. בביתה של פידה ראיתי צילום בשחור לבן של הכפר ב – 1936.
משם הלכנו לבית בו יושבות הנשים. גם כאן מדהים השקט ששורר. הכאב והייאוש מורגשים באוויר. אחת האחיות חיוורת מאד על סף העילפון. מסתבר שיש לה חום גבוה, מזמינים רופא. הרופא הצעיר מגיע וגם הוא נפנה אלינו. ניכר בעליל שלכל האנשים שפגשנו רווח מאד מאד לראות אותנו. סתם נשים יהודיות לא מוכרות ולא ידועות שבאו לנחם.
הנשים שעוסקות ברווחה ובטיפול בקהילה ספרו לנו ביאוש ובזעם על איומים לסגירת הרדיו המקומי (רדיו 2000) ועל הפסקת השידורים של הטלוויזיה הקהילתית. כמו כן הן סיפרו שבמשך שעות, תוך כדי האירועים, הספקת החשמל נותקה בחלק מהשכונות כך שלא ניתן היה לקבל מידע אלקטרוני. הנשים בקשו עזרה במאבקן נגד סגירת רדיו 2000, והלא זו זכותו של כל ציבור וקהילה.
נבילה חיה בנצרת עילית ומתחת לחלונה בשכונת הר-יונה היא שומעת את הקריאות מוות לערבים. הנשים מדברות על הפחד שלהן. פחד יום יומי, פחד מהמשטרה ופחד מפני פוגרומים של יהודים בערבים. הן מדברות על אפליה גסה ובוטה מצד הרשויות. ואז נזרקת לחלל השאלה, בעברית, אתם עם שידע כל כך הרבה סבל בשואה, איך אתם יכולים לגרום לנו סבל כזה?
עדינה אבירם
אוקטובר 2000