מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

אקטיביזם אנטי-מיליטאריסטי והורות לחיילים

לא נולדתי כאן. עליתי לארץ ב 58 ואבי לא שירת בצבא. ייחלתי לגיוס! כי בהכרה שלי ובנסיונות הבלתי פוסקים לא להיות "עולה חדשה" ולהשתייך לצברים, ידעתי שהשירות הצבאי יהווה עבורי כרטיס כניס לחברה הישראלית. התגייסתי יומיים לאחר שפרצה מלחמת יום כיפור ובסוף הטירונות שובצתי לח"א. אבל אז החל תהליך של התרחקות הצידה ומשם התבוננות על המצעד בעיניים אחרות לא עוד של אחת שנמצאת מאחור.

מספר חודשים לאחר שפרצה האינתיפדה בני הצעיר סיים קורס קצינים קרבי ואני כתבתי לו מכתב. אני מבקשת לקרוא בפניכן מספר קטעים מתוכו.

"החלטתי לכתוב לך את המכתב הזה כי אני יודעת שבשיחה פנים אל פנים, קרוב לוודאי שלא אצליח להשמיע באזנייך את דברי. הצורך שלי לכתוב על דעתי והרגשתי בעניין שירות בשטחים עלה בעקבות האכזבה שלך מהשיבוץ. זה לא סוד עבורך שבמשך כל השירות הצבאי של עופר ושלך קיוויתי שאף אחד מכם לא יגיע לשטחים הכבושים. ועכשיו כשהמצב הוא כמו שהוא, ואנחנו מחליקים במדרון תלול שמביא אותנו אל מקומות לא טובים ואפלים, אתה הבעת תסכול ואני חייבת להיות כנה אתך ולומר לך שרווח לי. אני מבקשת שתדע שבעיניי להיות חייל בשטחים זה לשתף פעולה עם מערכת שאחראית לאטימות, לאכזריות, לאיוולת ולתת יד לעוולות שמדינת ישראל מבצעת בשטחים...... אנו מנהלים בשקט ובמעטה של הגנה על המתנחלים מדיניות שמטרתה היא טיהור אתני בשטחים. ולכל הדברים הללו אחראי הצבא בשם המדינה. אין לי ספק, שהחיילים, כפרטים, הם אנשים טובים אבל הסיטואציה של מפגש, במחסום ובתוך הערים שלהם וליד הכפרים ובלב מחנות הפליטים בעזה ורפיח, כובש ונכבש/ חייל ואזרח תמיד תמיד יביא להתנגשות אלימה. החיילים מאומנים לא לראות בהם אנשים, בני אדם עם רצון לחיים, עם עבר ותקווה לעתיד. החיילים רואים את הפלשתינאים דרך מסננת ולאחר מדיניות מכוונת של הצגתם כאויבים, טירוריסטים, שונאי ישראל, פרימיטיביים ורצחניים. מדיניות של הם ואנחנו. הם האויב האכזר ואנחנו הקורבן. דרך מיתוסים של טוהר הנשק וצבא הומאני המציאות מעוותת והחיילים /ילדים אינם יכולים לראות את הקונטקסט הרחב. אנשים, נשים וילדים הופכים להיות שקופים ומה שהחיילים לומדים זה להאחז בצורך לתת מענה כוחני של ניצחון כוזב על האש, הפיגוע והפיצוץ.....אני מקווה שתעשה את תפקידך כך שקודם כל תיתן ביטוי לאדם שבך, לחשיבה העמוקה והרצינית ושלא תבגוד במוסר תחת מסווה של אויב שצריך לפעול נגדו".....

מה המניע? למי אני נאמנה? מה המחיר החברתי ומי משלם?
בפעם הראשונה שהמחשבה על הקשר בין אמא של חיילים לאקטיביזם פוליטי עבורי נהייתה אקטואלית ממש הייתה ב – 1996. דליה קרפל פרסמה ראיון במוסף הארץ עם קצין בצנחנים , מילואימניק ,אשר נכלא בכלא מגידו ל – 28 יום עקב סירובו א. לשרת בשטחים ב. לשמור על עצירים מנהליים בכלא מגידו. באותה העת ישב בכלא העציר עימאד סאבא אשר שירותי הבטחון סירבו לאשר את יציאתו מהארץ להולנד ע"מ לממש את המילגה אותה קיבל ללימודי הדוקטוראט. עימאד קרא את הידיעה בדבר סירובו של יובל לוטם וכתב לו מכתב שפורסם באותה כתבה. בעקבות אותה כתבה חשתי צורך להגיב בקול רם. כתבתי מכתב שכותרתו הייתה "תודה ליובל לוטם" ולפני ששלחתי למדור תגובות נתתי לכמה מחברי הקרובים לקרוא. המכתב מצד אחד היה לו את האפקט החיובי! כלומר עורר וויכוח, אבל גם דיון. ומצד שני הכניס מימד של אי נוחות לדחף שלי לכתוב ולפרסם את תמיכתי בסרבן שטחים. האי נוחות באה בעקבות הזהרותיהם של חברים קרובים (גם הם קצינים במילואים) שאולי כדאי לגנוז מכתב זה שעלול לפגוע בבני הבכור אשר באותה העת היה בתהליך של מיון לפני גיוס והיה מועמד לקורס טייס. הצעת פשרה של חבר הייתה בסדר אם כל כך חשוב לך לכתוב מעל דפי העיתון מכתב תמיכה בסרבן לפחות תחתמי בשם בדוי (כדי לא לפגוע בבנך). המכתב פורסם בשמי בעקבותיו פנו אלי מדלתיים פתוחות אשר נאבקה באותה העת לשחרר עצירים מנהליים שישבו תקופות ארוכות בכלא ללא משפט. התכתבתי עם אחד העצירים באנגלית, הייתי במפגש עם בני המשפחה ברמלה, נסעתי לכלא דמון ונתתי לילדי שיקראו את מכתבי ומכתביו שלו. שנתיים לאחר מכן בני הבכור נמצא בלבנון במוצב בגיזרה המערבית, בני הצעיר החל את תהליך המיון שלו לצה"ל וחנה קלדרון עורכת כתבה עלינו נשים ואמהות למען השלום שהתפרסמה במוסף הארץ. בין היתר אני אומרת "המנהיגים עושים שימוש ציני בילדים שלנו... הם משמשים כבשר תותחים". הבנים קוראים את הכתבה ואומרים לי שהיא משדרת קריאה לסרבנות. כמעט שנה לאחר מכן חורף, ואני בפעילות עם הוועד הישראלי למניעת הריסת בתים קרוב לגבעת החרסינה בחברון אנחנו כל כך מעטים ובאנו עם שתיל של עץ זית לטעת במחאה על מטע זיתים שנעקר ע"מ להרחיב כביש למתנחלים. מולנו כוחות גדולים של צבא, צנחנים ובני הצעיר כבר התגייס לצנחנים, ומשטרה. הצבא חמוש ברובים וניצב מולנו כחומה לא נותנים לנו להתקדם ומקצים לנו בדיוק שעה לקיים את הטקס יחד עם הפלשתינאים שמטעיהם נעקרו. ומצד שני כוח משטרה ניצב חמוש במצלמות ומצלם אותנו בכל הזוויות. אני צופה בחיילים וחושבת על הצנחן שלי, איך הוא היה מרגיש אם אמא שלו היתה ניצבת מולו? אני חדורה בהרגשה שגם אם הוא היה שם הייתי ניצבת שם כי הלא כך קבעתי לעצמי שזה תהיה הדוגמא האישית שלי.

עוברת עוד שנה ואני עומדת לפני נסיעה לגרמניה לסמינר בנושא חינוך לדמוקרטיה ושלום עם נשים פלשתינאיות וגרמניות. הנשים הפלשתינאיות ואנחנו הישראליות נפגשות לראשונה בשדה התעופה. בני הצעיר מלווה אותי וזורק בחצי חיוך "אמא תשתדלי לשמור מרחק כשתעברו את הבדיקות הבטחוניות שזה חס וחלילה לא ישפיע על עתידי בצה"ל". שנתיים אח"כ ,קצת לפני פרוץ האנתיפאדה הנוכחית בני באים ללוות אותי לנסיעה נוספת לגרמניה והפעם אני עושה להם היכרות עם חלק מחברותי למסע הפלשתינאיות.

הדואליות הזו מרכיבה ומגבשת את ההוויה שלי. היא מזינה ובונה את הזהות האמהית שלי כאשר שם הדוגמא האישית, נטילת אחריות והאמונה בחשיבות של בחינה בקורתית וביטוי הביקורת והמחאה הם חלק מהתהליכים החינוכיים בתוך הבית.