מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

הסירוב בישראל – סקירה כללית

החברה בישראל היא מיליטריסטית מאוד. ילדי גן עשויים לביים מצעד צבאי במסיבת סוף השנה שלהם. כמה שנים לאחר מכן, הם עשויים ללמוד כמה ממקצועות החובה בבית הספר מפי חיילות סדירות במדים. המנהל של התיכון בו ילמדו, במקרים רבים, הוא קצין בצבא קבע, שפרש מהצבא לאחרונה. מפקדיו של אותו קצין ימונו לתפקידי מפתח במגזר הציבורי או הפרטי. גנרלים, אם הם מעונינים בקריירה פוליטית, ימונו לשרים, ולאחר מכן, בטבעיות, ימשיכו את דרכם לכסא ראש הממשלה.

בחברה מיליטריסטית, כמו החברה הישראלית, גיוס החובה הוא מכשיר שלטוני מרכזי, ונושא מרכזי על סדר היום הפוליטי. צורות שונות של אפליה חברתית מבוטאות, מועצמות ולעיתים קרובות נוצרות על-ידי מדיניות הגיוס של הצבא. כך, הפלסטינים אזרחי ישראל אינם נקראים לשרות צבאי, ומדיניות זו משמשת כתירוץ לאפליה לרעה, ממוסדת ולא ממוסדת, של המיעוט הפלסטיני בכל תחומי החיים. לדוגמא, כאשר מעסיק מחפש עובדים "אחרי צבא" זהו לעיתים קרובות שם קוד ל-"לא מקבלים ערבים". כמה קבוצות קטנות בתוך המיעוט הפלסטיני (ובפרט הקהילה הדרוזית) מגויסות בכל זאת, בהתאם לכלל העתיק: "הפרד ומשול".

עבור הרוב היהודי, הצבא מחזק את האפליה החברתית בין המינים ובין המעמדות החברתיים. אמנם רוב הנשים היהודיות נדרשות להתגייס, אך הן משרתות שרות קצר יותר (20-21 חודשים, לעומת שלוש שנים עבור הגברים) ותפקידיהן בצבא אינם נתפסים כבעלי חשיבות. דבר זה בא לידי ביטוי במעמד החברתי של הנשים ובמיקום השולי שהן תופסות בתחום הציבורי (לדוגמא, יש פחות מ-10% נשים בכנסת). גנרלים נחשבים לבני-סמכא בענייני ציבור, בעוד דעתן של הנשים נתפשת כבלתי רלוונטית.

גברים ממעמד הפועלים בישראל בדרך כלל נשלחים לבצע תפקידים טכניים ולוגיסטיים בתוך הצבא וכך, בדומה לנשים ולחיילים דרוזים, ובניגוד לגברים יהודים ממעמדות אחרים, הם לא יכולים להמיר את שרותם הצבאי בטובות-הנאה חברתיות וכלכליות.

ביטוי נוסף לכך ניתן למצוא בעובדה שבעוד הנשים היהודיות הדתיות, תלמידי הישיבה היהודים, וכן תלמידי הדת הדרוזים פטורים כולם משרות צבאי, רק במקרה של גברים יהודים (הקבוצה המיוחסת) הפך נושא הפטורים לנושא של דיון ציבורי נוקב, למעשה אחד הנושאים הלוהטים ביותר בדיון הציבורי בישראל בעשור האחרון.

מטרתה של ההקדמה הארוכה הזו היא להראות שבישראל הצבא הוא מקור של כח פוליטי, מדיניות הצבא מתקבלת בציבור ללא פקפוק או מחשבה ביקורתית, וסוגיית גיוס החובה היא סוגייה פוליטית מרכזית. בתנאים כאלו, לסרבנות מלחמה על כל סוגיה יש חשיבות פוליטית גדולה. זה לא מפתיע שמתחילת האינתיפדה השניה, בספטמבר 2000, בשעה שההתנגדות הרדיקלית למדיניות ישראל ולפשעים בשטחים הכבושים הושתקה, קבוצות מאורגנות של סרבנים וסרבניות הצליחו שוב ושוב לשבור את מסך השתיקה שהציבה התקשורת הממוסדת, ולהיכנס אל תוך סדר היום הפוליטי בישראל.

כאמור, מדיניות הגיוס יוצרת ומחזקת פערים חברתיים בישראל. ובהתאם לכך, הסרוב בישראל הוא תופעה מגוונת מאוד מבחינה חברתית ופוליטית. סקירה בסיסית של תופעה זו הכרחית על-מנת להבין את החשיבות הפוליטית והחברתית של תנועת הסירוב בישראל.

ראשית, מאחורי הסרוב לשרת בצבא עומדות אידאולוגיות ומוטיבציות שונות: ישנם מי שסרובם נובע משיקולים שקשורים באופן ספציפי לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולכיבוש, בשעה שעבור אחרים (כגון פציפיסטים ואנרכיסטים) הסרוב נובע ממניעים מוסריים ופוליטיים רחבים יותר, למרות שהקו המבדיל בין הסרבנים השונים אינו חד, ולעיתים קרובות ההבדל נובע מרצונו של הסרבן להדגיש פן כזה או אחר בסרובו. כמו-כן, ישנם סרבנים המסר-בים להתגייס לצבא, ללא קשר לתפקיד או-תו הם אמורים לבצע, וישנם אלו שיסרבו רק לשרות צבאי בשטחים הכבושים.

קהילת הסרבנים בישראל היא מגוונת מאוד מבחינה חברתית. ישנם סרבניות וסרבנים צעירים בשנות העשרה שלהם, המסרבים להתגייס, וישנם גם חיילי מילואים בשנות ה-20, ה-30 ואפילו ה-40 לחייהם. חלק גדול מהסרבנים מגיע ממעמד הביניים אבל ישנם גם סרבנים ממעמד הפועלים, ובהם קבוצה בולטת של מהגרים מברית-המועצות לשעבר. לחלקם יש במשפחה היסטוריה של פעילות בשמאל הרדיקלי, בעוד שעבור אחרים הסרוב גורר עמו עוינות רבה מצד ההורים ובני המשפחה (ולעיתים קורה שהורים של סרבנים, שבהתחלה התנגדו לסרוב, הצטרפו לבסוף למאבק של ילדיהם).

אחת הקבוצות החשובות ביותר בתנועת הסרוב היא זו של הנשים. בישראל נשים חייבות להתגייס, ולמיטב ידיעתנו ישראל היא המדינה היחידה בה קיים גיוס חובה עבור נשים. בהתאם לכך, קיימת תנועה גדולה ופעילה של נשים סרבניות גיוס בישראל, שהיא היחידה מסוגה בעולם. חוקי הגיוס בישראל הם אנומאליים גם בכך שהזכות לפטור משירות צבאי מטעמי מצפון מוכרת עבור נשים בלבד. עובדה זו יוצרת הבדלים חשובים בין צורות הסירוב של הנשים לבין צורות הסירוב של הגברים בישראל.

קבוצה מעניינת נוספת היא זו של הסרבנים הדרוזים. כפי שהוזכר, גברים דרוזים, בניגוד לשאר הפלסטינים אזרחי ישראל, מגויסים לצבא. משנת 1956, השנה בה הוחלט על גיוס הגברים הדרוזים, נוצרה בקהילה הדרוזית תנועת סרוב. הסרבנים הדרוזים בדרך כלל מדגישים את אי-נכונותם להילחם במלחמה אתנית נגד בני עמם. הסרבנים הדרוזים נכלאים בדרך כלל לתקופות ארוכות יותר מאשר הסרבנים היהודים.

מאז תחילתה של האינתיפדה השנייה בספטמבר 2000 חלה עלייה דרמטית במספר הסרבנים המוצהרים. טפטוף של יחידים היה לזרם של אלפים. כ-200 מן הסרבנים נכלאו עד כה, חלקם לתקופות מאסר עוקבות ורצופות (עד שמונה פעמים). שני ארגוני סרוב – "מכתב השמיניסטים" ו-"אומץ לסרב" – יצאו בהצהרות סרוב קולקטיביות ועוררו ויכוח פומבי לוהט

בציבור ובתקשורת הממוסדת. בשמאל הישראלי, ובפרט בין אלו המתנגדים לכיבוש ולפעולות הצבא בשטחים הכבושים, תנועת הסרבנים תופסת כיום מקום מרכזי ובולט.

אולם מצד שני, תנועת הסרוב המוצהרת היא רק קצה הקרחון: הסטטיסטיקה מראה שבעשור האחרון חלה עלייה תלולה במספר הצעירים שאינם מתגייסים או שמשתחררים לפני תום שרותם, וידוע לכל שרובם יוזמים בעצמם את שחרורם. זוהי תופעת הסרוב האפור. חלק מהסרבנים האפורים משתחררים מסיבות בריאותיות (בדרך כלל נפשיות) וחלקם נאלצים לשבת בבתי הכלא הצבאיים עד לשחרורם מחמת "אי התאמה". נשים רבות מקבלות פטור לאחר שהן מצהירות כי הן שומרות על אורח חיים דתי (מה שלא תמיד נכון). ביחד עם אזרחי ישראל הפלסטינים (שאינם נקראים להתגייס למרות שבאופן פורמאלי הם חייבים בכך על-פי חוק), הסרבנים האפורים מהווים רוב (בערך 57%-55) מקרב בני גילם בארץ.

קשה לקבוע במדויק את המניעים השונים העומדים מאחורי תופעת הסרוב האפור. חלק מאותם סרבנים אפורים פועלים משיקולים אידיאולוגים ופוליטיים, אבל אינם רוצים להתעמת עם המערכת ומעדיפים ללכת בדרך הקלה, ולכן לא מצהירים בפומבי על סרובם. אחרים מסרבים מטעמים כלכליים, כיוון שעליהם לעבוד על-מנת לסייע בפרנסת משפחותיהם. אחרים מעונינים בלימודים אקדמיים או בקריירה וחשים שהשרות הצבאי הוא בזבוז זמן. רבים אחרים יגידו פשוט שלא בא להם ללכת לצבא. אבל יהיו סיבותיו אשר יהיו, לסרוב האפור יש חשיבות פוליטית עצומה. בחברה כה מיליטריסטית, אלו שבוחרים שלא להתגייס למעשה מצביעים ברגליים, מצביעים נגד המיליטריזציה הנמשכת של החברה הישראלית ונגד מבנה הכוח החברתי שהמיליטריזציה יוצרת.

כך, בדרכים שונות ומגוונות, תנועת הסרוב הישראלית מהווה מרכיב מרכזי בהתנגדות למלחמה באחד מאזורי העימות הבעייתיים ביותר בעולם כיום.