מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

כלב השמירה

פורסם ב"עין השביעית" מס' 45, יולי 2003

ב-30.5.2003, הקדיש מוסף "הארץ" חמישה מעמודיו, בחתימת שרה ליבוביץ-דר, לחברת "השמירה." מאבטחי החברה, דיווחה הכתבת בהרחבה, עובדים שעות ארוכות, ברמת סיכון גבוהה ורמת שכר נמוכה. קורס ההכשרה שלהם – לפי עדות המדריך – מעורר ומעודד יצר הרג בחניכים, אותם א/נשים שעתידים להיות מופקדים על צמתים מרכזיים בחיי היומיום של כל אזרחי המדינה.
עם זאת, חלף המאמר על פני כמה פרטים הראויים, לטעמי, לדיון מעמיק. חברת "השמירה" נכתב: "היא המעסיקה הגדולה ביותר במשק הישראלי עם 15 אלף עובדים, מהם 8,000 מאבטחים." אירוע שלה נחגג השנה "בהשתתפות שמעון פרס, גדעון עזרא, יעקב פרי, רוני מילוא ועוזי לנדאו ... בקהל האורחים היו שניים שקיבלו משרמייסטר [הבעלים] תרומה בפריימריס האחרונים: דני יתום (העבודה) ורוני מילוא (ליכוד)."
המעסיקה הגדולה במשק היא אחת מרבות בתחומה. התקשורת עסקה השנה בחברת אבטחה נוספת – "צוות ביטחון" – עקב חשד של הטיית מכרז של רשות שדות התעופה לטובתה. לדברי "הארץ" (13.2.2003), החברה: "התמודדה בשנת 2000 במכרז לאבטחת השערים של נמלי התעופה – המכרז השני בגודלו ברשות." התמודדות על מכרזים בהיקף כזה מעידה מן הסתם שגם "צוות ביטחון" מרובת עובדים.
בישראל מתרחש כיום תהליך מהיר של התרבות גופי "שמירה" ו-"ביטחון". גופים עסקיים, בבעלות פרטית. עובדיהם מוצבים בכל מקום. ברוב המקרים אזרחיות ואזרחים פוערים לרגע תיק וחולפים. הנחת העבודה הרווחת, שעליה ליבוביץ-דר לא מקשה, היא כי הם נחוצים. אבל אם מתעוררת בעיה מול מאבטח/ת בכניסה לבנק, למשל, למי בדיוק פונים? מה בעצם מותר או אסור להם? ואיפה, בכלל, מבררים? אלה שאלות לא טריוויאליות כשמדובר בא/נשים נושאי נשק. המאמר לא מתעכב על התפוצה הגוברת של מאבטחים/ות, הכרוכה גם בתפוצה גוברת של כלי נשק. אלפי העובדים החדשים שקלטו חברות האבטחה בשנתיים האחרונות פירושם אלפי כלי נשק חדשים בשטח, בעיקר בידי גברים. לפחות במקרה אחד, בינואר השנה, השתמש עובד חברת אבטחה בנשקו על מנת לרצוח את חברתו ולהתאבד.
אזרחים מתקשים להתגונן בפני התנהגות שרירותית וכוחנית של שוטרים, למרות כפיפותם הברורה למנגנון ציבורי. מול נציגים של סוכנות אבטחה פרטית, שזהותה וכפיפותה לא ממש ברורות, חוסר האונים עשוי לגדול עוד יותר.
ריבוי סוכנויות אבטחה, תוך יצירת מבוך ביורוקרטי וטשטוש הגדרת הסמכויות של "גופי ביטחון", הוא אחד הסממנים המובהקים של תהליך מיליטריזציה מואץ. במשטרים הנתונים בתהליך כזה, חלק מסוכנויות האבטחה נוטות גם לתפקד כמיליציות פרטיות, תוך "אבטחה" בכוח של אינטרסים פרטיים או קבוצתיים. במשטר כזה, לא מעט פוליטיקאים מפתחים קשרי גומלין ותלות בגופי אבטחה פרטיים ובעומדים בראשם. בארץ, חקירת "צוות ביטחון" עסקה בין היתר בחשד למעורבות של יו"ר רשות שדות התעופה, צבי שלום, אחיו של שר האוצר דאז, בהטיית מכרז לטובת החברה, הקשורה לפי החשד בשלומי עוז, עבריין שהורשע ונדון בעבר למאסר, ואשר, כפי שדווח, שוב ב"הארץ", עסק בקבלנות קולות בעבור מקורביו הפוליטיים של סילבן שלום.
אני רואה בגידול חברת "השמירה" עדות לתופעה רחבה בהרבה של התפשטות נושאי נשק בתפקיד באתרי הבילוי, העסקים, התרבות, החינוך והשלטון, ובכל רובדי החיים בחברה האזרחית בישראל. תופעה זו כרוכה גם בהתפשטות הממשלה והמשטרה מאחריות לשליטה ישירה בהיתר לשימוש בכוח מאורגן במרחב האזרחי לצורכי מניעת אלימות ופשע. הטשטוש המהיר בגבולות האחריות והסמכות בנושא הפעלת כוח מאורגן, מציב סיכונים חמורים לאזרחים, למרקם החברה האזרחית ולמשטר הדמוקרטי במדינה. המאמר ב"הארץ", והתקשורת בכלל, לא יזמו עדיין דיון מקיף בסיכונים האלה. נראה שפחד הפעולות העוינות, הסיכונים "מבחוץ", פוטר סיכונים "מבפנים", כולל אמצעי ביטחון כמעט מכל סוג, מבחינה ביקורתית מעמיקה.