מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

מבט מעודכן על יחסי צבא וחברה בישראל



התיאור הבא הוא ניסיון לסיכום ותימצות של עמדות תנועת "פרופיל חדש" מאז שהיא נוסדה ועד היום, בנושא היחסים בין הצבא, החברה והפוליטיקה בישראל. אני לא אכנס בהרחבה להתנגדות שלנו לכיבוש כתנועה – התנגדות מוסרית ומעשית נחרצת, שעומדת ביסוד וברקע ההשקפות והפעילות שלנו. דיונים אחרים, של כותבות וכותבים אחרים, מנמקים באופן מפורט ושיטתי את ההתנגדות הזאת, ומתארות ביטויים שונים שלה. אני רק אזכיר שמנקודת התצפית של קבוצת "פרופיל חדש", ההתנגדות הזאת היא אחת מנקודות המוצא החשובות והמרכזיות, הן של ההחשיבה והן של דרכי הפעולה.

הטענות הבאות הן מן שלד או סקיצה של הטענות מרכזיות שאנחנו טוענות כתנועה לגבי יחסים הדדיים בין החברה ו/או המדינה והצבא בישראל. אני אביא אותן בצורה כמעט "סיסמתית" וקצת שטחית, כי המטרה המרכזית של הדיון הזה הוא לפרוס את המכלול, לקשר בין החלקים שלו, וגם להביא לכל טיעון ביסוס מעודכן.

אז באופן גס, זה מה שאנחנו טוענות:
-- המדינה שלנו מייצרת מלחמות; היא בוחרת בהן בתור קו מדיני.
זה לא נכון שמלחמות נכפות עלינו, לפחות לא היום.
-- אפשר לבחור אחרת, אפשר לבחור להגיע להסכם.
-- לכן, "המלחמה" הנוכחית (של 2002), כמו חלק גדול ממלחמות הקודמות, היא לא מלחמת הגנה.
-- כדי לבחור במלחמה, על פני תקופה ממושכת,
מדינה או חברה צריכה חיילות וחיילים שיסכימו לבצע את המלחמה,
והיא צריכה סביבה חברתית (הורים בעיקר, ובנות זוג, חברות וכו')
שתסכים לספק חיילות וחיילים.
-- ההסכמה לשרת כחייל/ת, ו/או לספק חיילות/ים, מושגת על ידי יצירת אמונה רווחת שהחברה (בישראל) ניצבת כל הזמן בפני אויב, שהמלחמה נועדה להגן עליה מפניו; אמונה שהמלחמה היא לא בחירה, שהיא נכפית מבחוץ, ש"אין ברירה" ו"נלחמים על הבית".
-- האמונות האלה נבנות אצל כל פרט בחברה בתהליך חינוכי תרבותי.
-- התהליך החינוכי-תרבותי הזה נסמך באופן מרכזי מאוד על תפיסות של גבריות ונשיות, על תמונה של עולם דו-קוטבי שהתפיסות האלה בונות, ועל התפקידים השונים של גברים ונשים שנגזרים מאותן תפיסות.
-- לכן, חשיבה פמיניסטית רלבנטית לטענות שלנו ברמה הכי עמוקה ובסיסית כי היא חושפת את התשתית התפיסתית והקשרים החיוניים בין אמונות על מיגדר ובניית תמונת עולם שמתחזקת מלחמה.

מצד שני, אנחנו טוענות:
-- כבר שנים, למרות התהליך החינוכי-תרבותי שבונה הסכמה למלחמה, מתרחש תהליך של דחיית האמונות האלה, בעיקר אצל צעירים/ות. חלק ממנו היא תנועת הסירוב המוצהר: א/נשים שמצהירים על התנגדות לשתף פעולה עם המדיניות – או באופן סלקטיבי – מסרבות/ים לשרת בשטחים, או מסרבות/ים בכלל להיות חלק מהגוף הצבאי שמוציא לפועל את מדיניות הממשלה. מספרית זה חלק קטן מתנועת הסירוב, אם כי הוא נמצא בעליה.
-- טענה מרכזית שלנו בהקשר הזה היא שישראל פוגעת בזכות אדם בסיסית –
בחופש המצפון – ומפרה אמנות בינלאומיות שהיא חתומה עליהן
כשהיא לא פוטרת סרבני שרות או סרבני שטחים וכשהיא כולאת אותם;
אנחנו מאמינות בזכות לסרב ותומכות מעשית בא/נשים שהחליטו לסרב בדרכים שונות.
(רק שני ארגונים – פרופיל והשמיניסטים מתייחסים באופן שיטתי ועקבי גם לנשים שהחליטו לסרב.)
-- חלק אחר מתנועת הסירוב משתקף בירידה באחוזי הגיוס והשרות --
יותר ויותר א/נשים עושים צעדים מעשיים שמבטאים אי-קבלה של
הקביעה ש-"אין ברירה". חלק מהם אולי עדיין מאמינים ואומרים "אין ברירה" אבל לא מסיקים את המסקנות המעשיות. להיפך, ההתנהגות שלהם מעידה בעצם שיש ברירה, שלא מוכרחים להיות חיילים או חיילות.
-- בנושא הזה אנחנו טוענות טענה סוציולוגית: במובן המעשי (של אי
שרות) חלק יותר ויותר גדול מהחברה מתנתק מהחוזה בין החברה הישראלית לצבא.
-- נהוג לקרוא לתהליך הזה השתמטות אבל זה תג ערכי שנועד לחסום את התהליך בין היתר ע"י דה-לגיטימציה שלו; אנחנו טוענות שזה תהליך חברתי חשוב שצריך ללמוד אותו, להקשיב לו, לבחון את ההשלכות שלו.
-- לכן, אנחנו גם מנהלות קשר מעשי עם א/נשים שנמצאים בתהליך כזה; אנחנו לומדות את התהליכים ומפרשות את התופעה הזאת בתור פן מובן, לגיטימי ובעל השפעה שקשור בתהליכים אחרים – בתנועת הסירוב המוצהר, בתהליכים כלליים של שינוי אמונות וערכים. (גם בנקודה הזאת רק "פרופיל חדש" והשמיניסטים עושים את הקישור הזה במפורש וגם נענים לפניות מעשיות של הא/נשים שמוליכים את התופעה הזאת.)
-- השינוי החברתי הזה קשור בטענה נוספת, אולי לא של "פרופיל חדש" כארגון אבל שלי אישית, שאני טוענת כבר הרבה שנים. אני חושבת שהצעירות/ים האלה שלא משרתות/ים, פועלים בין היתר מתוך הבנה שהם מנוצלים, מתוך הבנה של העובדה הבאה, גם אם הם לא יודעים לנסח אותה:
חברה שבוחרת לסכן באופן מתמשך ועקבי חיים של בני קבוצה מסויימת, מעריכה שבתור חברה, בתור ארגון, היא תפסיד פחות מקיפוח חיים או בריאות של בני הקבוצה הזאת, מאשר מקיפוח חיים או פגיעה בבני קבוצות אחרות. לא מדובר כמובן על משפחות פרטיות אלא על קולקטיב שמחליט על פני עשרות שנים להשתמש בחיים של קבוצה מסויימת כמטבע לקניית הישגים מדיניים. חברה כזאת אומרת שמבחינת הכלל, ניתן לעמוד בהפסד חיים של בני הקבוצה הזאת,
להשתמש בהם כאמצעי תשלום מדיני. היא אומרת שהחיים האלה יותר זולים מאחרים. הצעירות/ים שלא משרתים בעצם מסרבים לשתף פעולה עם זה ואומרים במעשה שלהם – אני לא אהיה "מגש הכסף".
-- הרקע החינוכי-תרבותי מסתיר את זילות החיים הזאת; אם יותר א/נשים היו ערים לה, היתה עוד פחות הסכמה של פרטים לשרת כחיילות/ים ושל הורים לספק חיילות/ים. מנגנון ההסתרה המרכזי הוא "אין ברירה" – במלים אחרות, אין בחירה, זה לא בידינו.

זאת טענה שמחזירה אותי להתחלה, לטענה הפותחת שהמדינה שלנו מייצרת מלחמות, בוחרת בהן בתור קו מדיני. אפשר לשאול למה? למה שירצו לעשות דבר כזה?
-- יש הרבה תשובות מסוגים שונים -
אחת נפוצה טוענת שישראל וישראלים טיפחו פסיכולוגיית קורבן
בעקבות השואה או בעקבות האופנים שבהם כל ההיסטוריה היהודית נתפסת ונלמדת ומיוצגת בישראל;
תשובות אחרות, מרקסיסטיות מעיקרן, עוסקות בהתפשטות הקפיטליזם בעולם, בעוצמה העולמית של תעשיית הנשק ובעובדה שפוליטיקאים וראשי כלכלות בעצם מופעלים על ידה;
תשובות אחרות שהן פמיניסטיות מתארות קונפליקטים צבאיים
שמשמרים משטרים צבאיים בתור דרך לשמר שליטה של קבוצות גברים מסויימות בהנהגת מדינות.
-- אני מאמינה שהרבה, אולי כל, התשובות האלה רלבנטיות וחשובות;
שהתוצאה שאנחנו עדות לה היא שילוב ביניהן, כשכל אחת מהן
תופסת מקום יחסי שונה. וחשוב לי להבהיר כאן: לא מדובר בעיני בקונספירציה, במהלך שכל המעורבים בו מתכננים במכוון כדי לשלוט בעולם. מדובר בתהליכים הרבה יותר מורכבים שבהם (לפחות רוב) האנשים המעורבים מאמינים במה שהם "מוכרים".
-- מה שאנחנו, "פרופיל חדש", יכולות להוסיף על כל אלה היא טענה
מרכזית נוספת שלנו שהבחירה במלחמה היא תוצאה של העובדה
שבישראל היום החברה והמדינה בעצם מונהגות בידי נציגי הארגון הצבאי, גם אם הם נבחרים בדרך דמוקרטית כביכול, ושהנציגים האלה, כמו נציגים של כל ארגון, פועלים – גם אם לא במודע – כדי להעצים את הארגון שלהם, להמשיך לקיים אותו, לקיים את הצורך בו, את המקום המרכזי שלו; הם מזהים בטעות את מטרות הארגון עם מטרות החברה בכלל ומוציאים לפועל מדיניות של הארגון ולא בהכרח של החברה.
-- גם כאן הרקע החינוכי-תרבותי הוא קריטי כי הוא עוזר לטשטש את
ההבדל בין הארגון הצבאי לבין החברה, יוצר נורמליזציה של מציאות
צבאית-מלחמתית, ותומך בתהליך של זיהוי מטרות הארגון הצבאי
בתור מטרות החברה.
-- אנחנו גם טוענות שהנציגים האלה של הארגון הצבאי שבויים
בחשיבה של הארגון שבתוכו הם צמחו, מומחים בדרכי הפעולה שלו
ולכן ממשיכים לקיים את הקיים.

לחלק מאתנו – כל הטענות האלה מאוד מוכרות, אבל רציתי לחדד את הרלבנטיות שלהן כרגע, בסוף 2002, וחיפשתי ביסוס מעודכן, חדש, ממקורות שונים. הטענות העיקריות – בניסוח מקוצר – ממוספרות במיספרים 12-1, ולכל טענה בנפרד הבאתי תמיכה מתוך חומרים שרובם התפרסמו בתקופה האחרונה. תחת כל טענה הבאתי כמה ציטוטים שתומכים בה ומבססים אותה. רוב הציטוטים, אם כי בהחלט לא כולם, מתוך דברים שאמרו או כתבו אנשי ממסד, כולל אנשי צבא, אנשי צבא-לשעבר, ואנשים שעובדים בצמוד למערכת הצבאית. המשך "החיבור" הזה הוא, אם כן, רשימה של הטענות יחד עם הציטוטים שאספתי. לפני כל ציטוט מופיע המקור שמתוכו נלקח.

1. המדינה מייצרת מלחמות, בוחרת בהן כשאפשר לבחור אחרת

1.1. אביעד קליינברג, "כסף על פני המים", הארץ 18 ספט' 2002:
ההכרה בחיוניות המים היתה צריכה להביא את ממשלות ישראל לנקוט פעולה נמרצת להבטחת ניצול יעיל ... ולמניעת מצב שבו נצטרך לצאת למלחמה. ... [לפי] דו"ח ועדת החקירה הפרלמנטרית ... 'המשבר הנוכחי במשק המים איננו נובע מהשנים השכונות,' ... האם ... למקבלי ההחלטות נוח להחזיק אותנו במצב מתמיד של איום קיומי?
1.2. ראובן פדהצור, "ממשלות ישראל מחמיצות את השלום", הארץ ספרים, 2 אוקטובר 2002, ביקורת על ספר של דן בבלי, חלומות והזדמנויות שהוחמצו 1967-1973, הוצאת כרמל:
אחת האבחנות המעניינות ... שמציג בבלי היא זו שהוא מכנה 'האופציה הצבאית'. זו הגישה של קובעי המדיניות שלפיה לכל בעיה ביחסיה של ישראל עם שכנותיה ועם הפלסטינים יש פתרון באמצעות הכוח הצבאי. ... ספרו של בבלי, למרות ההתעלמות מיוזמותיה של ממשלת אשכול, הוא חשוב משום שהוא מעלה לדיון בצורה חדה את סוגיית גישתה של ההנהגה הישראלית לשלום ולהסדרים. ... בסיכומו של עניין מצליח בבלי לתמוך בכותרת ספרו, ומשכנע את הקורא כי ברוב התקופה שהוא סוקר אכן 'הצליחה' ההנהגה הישראלית להחמיץ לא מעט הזדמנויות להגיע להסדרים ... "
1.3. אורי בר-יוסף: הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001, עמ' 179-180:
אולי הדיון החשוב ביותר בשאלת מלחמה ושלום, שנערך בישראל בין 1967 ל-1973 ... בפורום החשוב ביותר [המטבח של גולדה] ... כאשר עמדה בפניהם הבחירה בין אופציה מדינית מבטיחה למדי – שכבר בעמדת הפתיחה שלה נתנה לישראל כמעט את כל אשר ציפתה לו בהסדר מדיני עם הערבים [הצעת הסדר של סאדאת מפברואר 1973] – לבין אופציית המלחמה – אליה, כך הם סברו, ישראל אכן מתקדמת – הם אפילו לא קיימו דיון בנושא. מה שהעסיק אותם היה כיצד, אם בכלל, להציג את הסוגיה בפני שרי הממשלה ... האם להביא את המידע לידיעה בלבד, או שמא הגוף הזה ... רשאי גם לדון בחלופות ולקבל החלטות לגביהן. ... בחלקה, התנהגות השלושה מוסברת בביטחונם שגם אם תפרוץ מלחמה צה"ל ינצח בה וישראל תגיע בסיומה לשולחן המשא-ומתן עם קלפים משופרים ...

2. "המלחמה" הנוכחית היא לא הגנה
2.1. (עדות עקיפה – מי שמוביל את "המלחמה" הוא לא אמין) אורי בר-יוסף, "מותר למות במלחמה, אסור לדעת למה", הארץ ספרים, 2 אוקטובר 2002: [בביקורת על מהדורה מחודשת של הביוגרפיה של דוד אלעזר, שהיה רמטכ"ל במלחמה ב-1973:]
שניים מהגנרלים של מלחמת יום הכיפורים יוצאים רע במיוחד. ... האלוף מיל' אריאל שרון, ... ברטוב מצטט את הרמטכ"ל, את אלוף הפיקוד בפרוץ המלחמה, שמואל גונן, ואת מי שהחליף אותו בזמן המלחמה, רא"ל (מיל') חיים בר-לב, כמי שקבעו פעם אחר פעם כי שרון אינו ממלא פקודות, לעתים משקר, ושיש להחליפו כדי שהפיקוד יוכל לתפקד בצורה מסודרת. בצורה מפורשת יותר קבע ברטוב, בראיון לאחר יציאת המהדורה החדשה של הספר (מוסף הארץ, 13 ספטמבר 2002) כי על סמך ההקלטות במוצב הפיקוד העליון ניתן לקבוע כי שרון שיבש את מהלך הצליחה משום שבניגוד לפקודות ומתוך שאיפה להרחיב את חלקו בכיבוד השטח ממערב לתעלה השאיר את ציר 'טרטור' חשוף ובכל איפשר למצרים להשתלט על שטח 'החוה הסינית'. התוצאה היתה שיבוש מהלך הצליחה וקרב הדמים הכבד שנאלץ גדוד הצנחנים 890 לנהל באיזור החווה.
2.2. עובדות מרכזיות שמבססות את הטענה:
א. מספר הישראלים הגבוה שנהרגו מאז התחלת האינתיפדה ושממשיכים להיהרג.
ב. השוואה בין העוצמה הצבאית, התשתית הכלכלית, וכל שאר המשאבים שעומדים לרשות ישראל לבין אלה שעומדים לרשות הפלסטינים.
ג. העובדה שהמשך "המלחמה" הזאת הוא הסיבה המרכזית שממשיך להזין (ואולי להגדיל) את הסיכון למלחמה בין ישראל למדינות ערביות שונות.

3. כדי לנהל מלחמה צריך לייצר הסכמה שתגייס חיילים/ות ותיצור סביבה חברתית (הורים, בני/ות זוג) שתסכים לספק לה חיילים/ות
3.1. [בהקשר של מילואים, למשל:] תא"ל גיל רגב, "שירות המילואים על ציר הזמן" המשבר הנוכחי, ההנחות המסורתיות ושברן", בתוך: כל העם צבא? שרות המילואים בישראל, בהוצאת צה"ל והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002, עמ' 57-59:
מעטים עושים מילואים ... המיעוט עושה ... היו שפטרו את עצמם, החליטו שהם אינם משרתים ... היום מי שלא רוצה לצאת למילואים לא יוצא. יש פרצות ואפשר בשכל רב לחמוק דרכן בלי לקבל תווית או פרופיל 21. אין צורך בפרופיל 21 כדי לא לעשות מילואים בשנות ה-2000. ... [מפרט סדרה של פעולות לשיפור המצב] כל המהלכים הללו מחזיקים ללא ספק את המודל הזה, ואנשים עדיין באים ומתייצבים למרות חוסר השוויוניות ואי-ההוגנות ... כל העניין עדיין מחזיק מעמד דווקא בגלל ריבוי גדול מאוד של צעדים שצה"ל נקט, ... שמושקעים בזה קשר וכסף רב.
3.2. ברוך נבו ויעל שור, "כל העם צבא? שירות המילואים בישראל", כנ"ל, עמ' 11, 21:
היעד המרכזי של שירות המילואים ... שיאפשר למדינת ישראל לקיים צבא גדול, מהיר גיוס, מודרני בציודו, ומוכן למלחמה מקיפה, וזאת ללא נשיאה בנטל האנושי והכלכלי הבלתי אפשרי למדינה קטנה הכרוך בקיומו של צבא קבע עתיר מימדים. ... נראה כי קיים משבר, שגילוייו מעוכבים באמצעות סידרה של גורמים ופעולות, חלקן ננקטות על ידי צה"ל וחלקן על ידי מפקדי המילואים, אך הסיכוי למעבר ממשבר לשבר, קיים. ... התפתחות משבר חמור בקרב משרתי המילואים עשויה להיות בעלת השלכות משמעותיות על חיילים קרביים בשירות חובה.
3.3. נבו ושור, "החוזה בין צה"ל לחברה הישראלית: מיקוד על שירות החובה", בתוך: החוזה בין צה"ל לחברה הישראלית: שירות החובה, הוצאת צה"ל והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002, עמ' 20:
דמי הקיום של חיילי החובה היום ... אלה סכומים נמוכים, ההופכים את שירות החובה ל'מנגנון מיסוי' על הורי החיילים.

4. הסכמה לשרת ולספק חיילות/ים מושגת באמצעות אמונות מסויימות –
בעיקר ש-"אין ברירה"
4.1. ברוך נבו ויעל שור, "החוזה בין צה"ל לחברה הישראלית: מיקוד על שירות החובה", בתוך: החוזה בין צה"ל לחברה הישראלית: שירות החובה, הוצאת צה"ל והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002, עמ' 10:
עוצמת הברית בין צה"ל לבין החברה עולה ככל שגוברים האיומים הביטחוניים-קיומיים.
4.2. נבו ושור, החוזה בין צה"ל - כנ"ל, עמ' 18:
בהסתמך על מחקרים שונים שנעשו בצה"ל ובצבאות אחרים, מסתמנים מספר גורמים 'תומכי מוטיבציה' ... א. תחושה של סכנה קיומית ... תחושה של צדקת הדרך.
4.3. נבו ושור, החוזה בין צה"ל - כנ"ל, עמ' 19:
החלשת תחושת ה'אין ברירה' יכולה לגרור החלשות במוטיבציה.
4.4 ברוך נבו ויעל שור, החוזה בין צה"ל - כנ"ל, עמ' 11:
בעולם המערבי בכלל ובמדינת ישראל בפרט מתרחש כרסום ביוקרתם, מעמדם, סמכותם, אחריותם של מוסדות המדינה והממשלל. כלומר, צה"ל צריך לקוות לרמת אמון אזרחית כלפיו – אמון כזה הוא כמעט תנאי הכרחי עבור צבא עם בכל מקום – למרות שהאמון האזרחי הולך ופוחת כלפי מוסדות מדינתיים אחרים.
4.5. ברוך נבו ויעל שור, כל העם צבא – כנ"ל, עמ' 18-17:
שירות המילואים במתכונתו התקיים לאורך מספר עשורים בין השאר הודות לתשתית החברתית שאיפשרה אותו.

5. האמונות שהן תשתית ההסכמה למלחמה נבנות בתהליך חינוכי-תרבותי
5.1. נבו ושור, החוזה בין צה"ל - כנ"ל, עמ' 19:
הכנה לגיוס – טכנית, פיזית, נפשית – היא חיונית ובית-הספר התיכון מהווה מסגרת נאותה לביצועה.
5.2. תא"ל (מיל') דב תמרי, "תפיסת המילואים של צה"ל", בתוך: כל העם צבא? - כנ"ל, עמ' 43:
הראשון שפיתח את הרעיון הזה בקרב הציבור היהודי בארץ ישראל היה יהושע גלוברמן ... לדידו צבא מודרני הוא צבא שמגייס את כל משאבי החברה והמדינה. הוא פיתח מושג מעניין, 'סביבה הקסרקטין' בלשונו. דהיינו, סביבת אימונים במובנה המופשט, המכשירה את האזרח שסיים את שירותו הצבאי ואת זה שלא שירת בכלל בצבא למעשה המלחמה. הוא ראה בקסרקטין אמצעי חינוכי שבו האזרח והצבא נפגשים ובו מתהווה אינטגרציה חברתית תרבותית שמכשירה אומה למלחמה.
5.3. תא"ל (מיל') דב תמרי, כל העם צבא? - כנ"ל, עמ' 44:
בן-גוריון ראה בצה"ל מכשיר חברתי לא פחות כשראה [כך במקור] בו מכשיר למלחמה. ... גיוס הנשים נחשב אצלו למעלה יתרה משום שמי ששירתה בצבא תשלח את בנה בלב שלם לשרת בצה"ל.
5.4. ברוך נבו ויעל שור, החוזה – כנ"ל, עמ' 19-18:
... גורמים 'תומכי מוטיבציה' ...
ג. נורמות חברתיות המעודדות התגייסות וקרביות, סולידריות חברתית, מניעים אידיאולוגיים.
...
ו. תמיכת המורים והמדריכים בבית-הספר התיכון ובתנועת הנוער. מחקרים שנערכו על-ידי צה"ל מצביעים על כך שקיימים הבדלים גדולים בין בתי-ספר תיכוניים בארץ בשיעורי המתגייסים ובשיעורי הלוחמים הקרביים. הבדלים משמעותיים קיימים גם לפי סוג מקום המגורים: עיר, קיבוץ, מושב, עיירה.
5.5. ברוך נבו ויעל שור, החוזה – כנ"ל, עמ' 19-18:
הסוכנים המרכזיים להעברת מידע על הנעשה בצה"ל – לטוב ולרע – הם החברים של המלש"ב [מועמד לשירות ביטחון], אשר הקדימו להתגייס ונמצאים כבר בשירות. דרכם לומד תלמיד התיכון על אפשרויות השירות השונות, על אפשרויות ההשתמטות, על חוויות שליליות בשירות ... וכמובן על חוויות חיוביות.
5.6. שרה ליבוביץ-דר, "מה אתם חושבים, ששיחקתי?", מוסף הארץ, 14 מרץ 2003:
"מה שאתה מחפש בצבא זה אקשן, אחרת זה משעמם. כחייל אתה רוצה את האקשן, אתה רוצה שיקרה משהו. לא סתם שולחים ילדים בני 18 לצבא. למה שלא יגמרו תיכון, ילמדו לתואר ראשון ורק אחר כך יתגייסו? כי לא טוב שנהיה חכמים. כשאנחנו מתגייסים בני 18 אין לנו כלום בראש, לא אשה, לא ילדים, אנחנו טיפשים עם מוח טרי, ילדים שעושים מה שאומרים להם, אנחנו עדיין 'פרש' ..."
[יניב בן עזרא, אחד משני חיילים שלא נהרגו במחסום עין עריק ב-19 בפברואר 2002; שישה אחרים נהרגו.]

6. התהליך של בניית תשתית ההסכמה למלחמה נסמך על תפיסות גבריות
ונשיות, תמונת עולם דו-קוטבית וחלוקת תפקידים בין נשים לגברים
6.1. תא"ל (מיל') דב תמרי, כל העם צבא? – כנ"ל, עמ' 44:
בן-גוריון ראה בצה"ל מכשיר חברתי לא פחות כשראה [כך במקור] בו מכשיר למלחמה. ... גיוס הנשים נחשב אצלו למעלה יתרה משום שמי ששירתה בצבא תשלח את בנה בלב שלם לשרת בצה"ל.
6.2. ארנה ששון-לוי, כינון זהויות מגדריות בצבא הישראלי: חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, נובמבר 2000, עמ' IX: השירות הצבאי משמר את מעמדה ההגמוני של הגבריות הקרבית על ידי הפעלת תהליכים דואליים של הכללה של קבוצות שונות בצבא באמצעות הגיוס האוניברסלי, ודחיקתן לתפקידים פריפריאליים בו זמנית. כך, באמצעות המבנה של 'הכללה מוגבלת' המדינה מבטיחה את הנאמנות וההזדהות של האזרחים היהודים, ובאותו זמן משמרת את המיקום השולי של קבוצות מסויימות מתוכם בצבא ובמדינה. כך, הגבריות ההגמונית משתתפת בעיצובן של הירארכיות מגדריות ואזרחיות בישראל.
6.3. ברוך נבו ויעל שור, החוזה – כנ"ל, עמ' 19-18:
בחברה הישראלית חלו בשלושת העשורים האחרונים שינויים חברתיים, תרבותיים, פוליטיים וכלכליים הנוגעים ... לשאלות הקשורות לשירות המילואים, כמו גם לשירות החובה ולמקומו של צה"ל בחברה הישראלית.
...
ה. צמצום אי-השוויון בין גברים ונשים ... תרבות של שוויון בחלוקת התפקידים הקשורה בבית ובגידול הילדים. היעדרות הבעל במסגרת שירות המילואים, מכבידה על חלוקת תפקידים שוויונית ...
6.4. סינתיה אנלו:
Cynthia Enloe, The Morning After: Sexual Politics at the End of the Cold War, California University Press, 1993, pp. 51, 53:
Feminist theorizing has demonstrated … the power it requires to militarize any society. Decisions about whether men and women should be trained together … [list of various policy decisions on men and women] all are exercises of public power intended to construct gender in such a way as to ensure that militarization stays firmly on the rails. … If all cultures constructed ideas about manliness such that soldiering was part and parcel of any man’s proving his manliness, then governments’ conscription efforts would be a lot easier. And in fact popular ideas about ‘becoming a man’ in many societies do make it difficult for a young man to resist military call-up without jeopardizing his status as masculine.
6.5. עליזה לביא, "במלחמה הנשים מושתקות", הארץ, 11 מרץ, 2003:
גברים נתפסים כבעלי תפיסה, הבנה וניסיון אישי בנושאי ביטחון והגנה. נושאים אלו, ששולטים בסדר היום הישראלי ... העצימו את האחיזה הגברית והשרישו את מעמדם של גברים כגורמי סמכות בלעדיים. ... מחקרים העוסקים ביחסי צבא-חברה הצביעו על קשר בין הצבא לבין עיצוב המבנה האזרחי בישראל. התהליך התרבותי של התפתחות חברה מיליטריסטית בישראל והזיהוי הקרוב של הצבא עם המדינה הכתיבו היווצרות מבנים גבריים והעצימו את ההבחנות בין גברים לבין נשים. ב"מבצר אזרחי פתוח" התגבשה החברה הישראלית, שבה הוענק לנושא הביטחון מעמד מרכזי בהבניית החיים במדינה ובמוסדותיה.