מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

נשים מסרבות

לפני חמש שנים במאמר לנגה, כתב-עת פמיניסטי כתבתי: "המקוננות הן תמיד נשים והבכי הוא, עדיין ובעיקר, מעשה של נשים. הקינה בקול והבכי הם ביטויים נשיים מותרים וצפויים ובתור שכאלה הם גם מסווגים מראש כחסרי-משקל, יחסית. הם 'רכים', 'רגשניים', לא מסוג 'העובדות המוצקות' שגוררות החלטות 'מעשיות, ממשיות' ... אני מאחלת לכולנו לחרוג מהמקום שבו מותר לצעוק בקול מבלי שייקחו את הקול הזה ברצינות." (נגה, 32)

אני חושבת שהיום כבר התחלנו לחרוג מהמקום הזה; שהסירוב שלנו הוא קודם כל זה – סירוב להישאר במקום שבו לא לוקחים אותנו ואת הקול שלנו ברצינות. התפקידים שאנחנו אמורות למלא כנשים בחברה שלנו הם עדיין, גם היום, תפקידים של תמיכה, של הזנה, של טיפול והחזקה – תפקידים חיוניים לכל פרט בחברה, אבל לא-נחשבים יחסית ולא-נראים. לא תפקידים ציבוריים. בהקשר של צבא ובמיוחד בהקשר של התקפה צבאית גדולה, אנחנו אמורות לתמוך, להעריך, אפילו להעריץ – את הגברים שבסביבה המיידית שלנו, אם יש כאלה. באותו זמן, אנחנו אמורות לייצג את הבית החם, המחבק. הבית הזה הוא מפלט, ויחד עם זה הוא טעון הגנה ומצדיק כביכול את המלחמה. בשבועות האחרונים שמענו את זה שוב ושוב: "נלחמים על הבית." אלה התפקידים שמצופים מאיתנו כנשים בחברה שמנהלת התקפה צבאית או סדרת התקפות צבאיות.

וירג'יניה וולף כתבה ב"חדר משלך", שמראות הן תנאי הכרחי לכל פעולת גבורה אלימה. נשים, היא כתבה, משמשות לגברים שמסביבן מראות כאלה. הסתכלות בהן מאפשרת לגברים לדמיין לעצמם בבואה עצומה וחשובה: היא לא לוחמת, היא חלשה, היא זקוקה להגנה, הוא החזק, המגן, החייל-גיבור. אישה, שמבטאת פחד וכאב, מתפקדת כמעין ראי, שמגדיל מאוד את בבואת המעשה של הגברים שמסביבה. ביטויים רגשיים של נשים הם, בדרך-כלל, מה שממחיש עד כמה השירות הצבאי יכול להיות גורלי, רב-משמעות וחשוב; עניין של חיים ומוות.

מצד שני, לא מצפים מאיתנו להביע דעות ועמדות לגבי השירות הצבאי או התכנים שלו. בתור מראה, או בתור תמצית הבית-שצריך-הגנה, אנחנו לא אמורות להבין בעניינים כאלה. לכן, אחת מנקודות ההתחלה של הסירוב שלנו כנשים היא, בעיני, להפסיק להיות מראה ובית – לסרב למלא את התפקידים הקבועים, שתרבות המלחמה מייעדת לנו.

התחלנו כבר, חלק מאתנו, לסרב לשחק את התפקיד של טעונות-הגנה, וגם את התפקיד של מראה סבילה. אנחנו מסרבות, למשל, להאמין להנחת העבודה, המובנת כביכול מאליה, שההתקפה הצבאית הנוכחית מיועדת להגנה על הבית. הבית היום הוא לא הרבה פחות מסוכן מהחזית. ולפי ההיסטוריה של מלחמות שחרור לאומי, סביר מאוד שהבית ימשיך להיות בסיכון, למרות ההתקפה הצבאית הנוכחית. חלק מאתנו דוחות כבר לחלוטין את הטענה שההתקפה הצבאית הזאת באמת נועדה להגן על הבית. לא לזה היא נועדה, גם אם זה מה שאומרים. ואנחנו מסרבות להאמין לאמירה הזו, מסרבות לקבל אותה.

אני מקווה שנוכל היום להיכנס לפרטים – לבדוק מה בונה את היומיום של התפקידים האלה, שמועידים לנו; לנתח את השיגרה של מילוי תפקידים כאלה. ומתוך הבנת השיגרה, לזהות איך ואיפה אנחנו יכולות להעמיק ולהרחיב את הסירוב שלנו להמשיך לקיים אותה.

אני רוצה להתייחס כאן לנושא החוק. כשמדובר בסירוב, הרבה נשים וגברים מרגישים אי-נוחות. הן מאמינות והם מאמינים, שחשוב ונכון לקיים את החוק במדינה שלהם. ואני מסכימה. אבל מה זה חוק? עד כמה שאני מבינה, חוק הוא יצירה של חברה. הוא מעוגן בתרבות נתונה, משקף אותה ומנסה להסדיר אותה – את מה שמקובל, מותר ואפשרי בתוכה, לעומת מה שלא מקובל, אסור ולא אפשרי בתוכה.

לדוגמה, יש בארץ חוק נגד עירום בציבור; זה חוק שמתייחס, כמובן מאליו, אל חלק הגוף העליון של נשים, אבל לא של גברים. לעומת זאת, בדנמרק ובגרמניה, נשים נוהגות להוריד את החולצות בפארקים עירוניים בימי שמש. זה מקובל ומותר והן לא עוברות על החוק.

ועוד דוגמה: בסעודיה ובחלק ממדינות ארצות-הברית, עונש מוות על פשעים מסויימים הוא עונש מקובל וחוקי. אבל באירופה ובאנגליה, עונש מוות על פשעים נחשב ברברי ולא מתורבת והוא נוגד את החוק.

נראה לי חשוב, הכרחי אולי, להסדיר בחוקים ובתקנות את כללי ההתנהגות ואת דרכי ההתנהלות של החברה והמדינה. מה גם שחברה משתנה ותרבויות משתנות. בכל מדינה, החברה נמצאת במשא-ומתן מתמיד על הגבולות שחוקי המדינה מציבים. לכן צריך בתי-מחוקקים. הם נועדו להתאים ברציפות את חוקי המדינה לתהליכי השינוי של החברה והתרבות.

לא חסרות דוגמאות למשא-ומתן הזה, בין שינויים חברתיים ותרבותיים לבין גבולות החוק בארץ. למשל, לפי החוק, נישואים מוסדרים הם תמיד אך ורק נישואים דתיים. אבל עשרות אלפי זוגות, ואולי מאות אלפים, מסרבים להישמע לתכתיב הזה. גם אם החוק בנושא הזה לא השתנה בינתיים, הזוגות האלה יוצרים מצב מעשי שלא מתיישב עם החוק הכתוב ולא מקיים אותו. בפועל, הם משנים את החוק.

דוגמה שניה היא מהלך שנעשה על-ידי גוש אמונים, ב- 1974, כשהם התיישבו בצעד בלתי-חוקי בסבסטיה. הממשלה של אז נתנה להם הוראה לעזוב, ובכל זאת השאירה אותם במקום. מאז המתנחלים חוזרים ומשתמשים במהלך הזה – התיישבות בלתי-חוקית בניסיון (שהצליח שוב ושוב) לכופף את החוק האוסר על התיישבות. סדר היום של המדינה הזו מוכתב היום על-ידי ההתנחלויות, ועל-ידי הרצון להמשיך לקיים אותן. ההתקפה הצבאית הנוכחית נועדה להגן עליהן, על הבית ההוא, לא על הבית שלי ולא על הבית שלנו. סדר היום הנוכחי של ישראל הוא, אם כן, תוצאה ישירה של שורת הפרות חוק ברורות, חוזרות ונשנות.

אם כך, מה גורם לרוב היהודים בארץ להרגיש אחרת כשמדובר בחוק שירות בטחון (כלומר בגיוס)? אני מאמינה שהקושי העצום שהנושא מעורר, לא נובע ברובו או אצל רוב הא/נשים, מתוך חשש לעבור על החוק. אני מאמינה שהוא נובע מהחינוך שלנו להאמין ש"אנחנו" נלחמים על קיומנו, נלחמים על הבית. בעצם, בשביל הרבה ישראלים, חוק שירות הביטחון כמעט מגדיר את המדינה. אלה גבולות ההשתייכות למדינה. אם הם יתחילו להתפורר, לא תהיה, כביכול, מדינה.

זה נושא למחשבה: מדינה שמוגדרת במונחים של צבא. אחד החיילים שראיינתי לסרט על האינתיפדה הראשונה, שהייתי אחת היוצרות שלו, אמר לי על עצמו: "אם אני אסרב, לא יהיה לי בית."

לפני שנה בדיוק, כששני ורנר וחבריה כתבו ופירסמו את "מכתב השמיניסטים", הם קיבלו תגובה מחבר הכנסת והשר לשעבר יוסי שריד, חבר אחת המפלגות הנחשבות שמאליות. הוא כתב להם כדי להביע את התנגדותו הנחרצת מאוד להצהרה שלהם שהם יסרבו. הוא אמר: "הדבר האחרון שמאחד היום את החברה בישראל הוא השירות בצבא."

אבל, כדאי לדעת, היום, בארץ, לא מתגייסים לפחות 25% מהמועמדים לגיוס בכל מחזור, מסיבות של "בריאות ואי-התאמה" כביכול; המספר הזה כולל נשים, אבל לא כולל תלמידי ישיבות (על פי הצעת חוק של ח"כ אמנון רובינשטיין, 1998). תלמידי הישיבות שלא מתגייסים מהווים עוד כ-5-8 אחוזים מהמועמדים לגיוס, כלומר סה"כ כ-30%-33%; כלומר, לפחות שליש מהמועמדים לגיוס בכל מחזור לא מתגייסים בכלל; ועוד, לא מסיימים שרות לפחות 20% מכל המתגייסים, 20% מ- 67%, כלומר, עוד 13% (ראיון עם ראש חטיבת תכנון כ"א באגף כ"א, ישראל איינהורן, "ידיעות אחרונות" 1996, דיווח על ועדה בראשות אלוף עמוס ירון, "הארץ" 1997). ב-1997 מספר הצעירות והצעירים, שהפסיקו את השירות באמצע, היה גדול פי שניים מאשר ב-1991 וגדול פי שלושה מאשר ב-1986. סקר השוואתי של מכון גיאוקרטוגרפיה, שבוצע לבקשת מרכז השלטון המקומי בשנים 1998 ו-2000, מצא שעלה פי שישה מספר הנערים והנערות המדווחים בגלוי על אי-רצון להתגייס, וזאת עוד לפני האינתיפדה הנוכחית. מדובר בבירור במגמה.

במספרים האלה אין שום התייחסות לאזרחי ישראל הפלסטינים שלא מועמדים לגיוס. על כך אפשר לצטט את ח"כ רובינשטיין: "אם מסתכלים על החברה הישראלית כולה - לרבות חרדים וערבים - ... מקבלים צביון מדאיג: רק 63% מהגברים הישראלים וכמחצית מהנשים הישראליות מתגייסים לצה"ל." ("הארץ" 29 ינואר 2002)
סה"כ היום, קרוב לחצי מכל מחזור גיוס לא משרת, או משרת תקופה קצרה. בפועל, כבר אין בישראל חובת שירות כללית, יש גיוס סלקטיבי. פרופסור סטיוארט כהן, מהאוניברסיטה העברית, פירסם מסקנה כזאת בדיוק כבר ב-1997. בהקשר של שאלת קיום מסגרת החוק, חשוב להבין שהצעירות והצעירים האלה, בשיתוף פעולה של הצבא, משנים בפועל את חוק שירות ביטחון. החוק הזה כבר לא וחד-משמעי. אפילו בתוך החברה היהודית החילונית הוא לא חל על כל אחד ואחת באותה המידה.

הסירוב המפורש והמוצהר הוא רק קצה קרחון גדול, בלתי-נראה ברובו, של התנגדות בפועל לגיוס. תנועת ההתנגדות כוללת תנועה משמעותית של סרבניות-מצפון שלא משרתות בצבא, במספרים שעולים במהירות. ההתנגדות היא לא רק של גברים, אבל רק הגברים נראים בזירה הציבורית. הנשים לא נחשבות. אלא שזאת הנקודה הראשונה ברשימת הסירוב שלנו: אנחנו מסרבות לא להיחשב.