מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

מספר הערות במרכז לדמוקרטיה

1. אני מודה ליו"ר הדיון על שהזמין אותי לדבר כאן בשמי.
2. אנו נמצאים תחת התקפת טירור חמורה ומתועבת, המחייבת להילחם בה בכוח. במציאות, כל מדינה נאלצת להפעיל - בין שאר אמצעים - אלימות פיזית מאורגנת להתמודדות עם בעיותיה. אולם אלימות היא אמצעי, ולא פיתרון. אלימות איננה יעד ולא תוכנית. כאשר רק אלימות מופעלת, כתשובה יחידה, זהו אובדן דרך המוביל בהכרח לשחיתות מידות. כוח בלבד אינו אלא נקמה, אש גוררת אש, ואין סוף לדבר.
3. בעייתנו העיקרית והמיידית היא הכיבוש, סיפוח מיליוני בני אדם זרים, פלשתינים, שליטה בהם והוצאתם מהדעת. הכיבוש הזה מסכן קודם כל אותנו. את כלכלתנו, את הדמוקרטיות של חברתנו, את הסיכוי לקיום המדינה היהודית ואת קיומנו הפיזי. הכיבוש מסמן את הדרך לסוף המדינה ואולי לסוף העם היהודי.
4. כל אחד רואה שמצבנו מידרדר. האלימות והשחיתות פושות בתוכנו
· בבית: ברחוב, בכבישים, ברצח ובגניבות, בנשים, בילדים, בחינוך, ביחס לזרים, למיעוטים, לעניים, לנכים ובמוסר הציבורי. מהבזבוז העצום של הכיבוש שובר את הכלכלה שבנינו, ובעקבותיה את הקשרים החברתיים.
· ובחוץ: בשטחים, במחסומים, בסגרים, בחקירות. בהפצצות הבעייתיות, ותדמית המדינה בקהילייה הבינלאומית. אם נהיה טפילים וגנגסטרים, לא לנצח יגנו עלינו האמריקאים ויפרנסו אותנו.
5. לרוע המזל, בעיית היסוד שלנו שציינתי – המסכנת את קיום המדינה - מוסתרת מאחורי הזעם הצודק על התקפות הטירור הנפשעות שמבצעים הפלשתינים. לטירור אין שום הצדקה. בטירור צריך להילחם בכל הדרכים. אולם כל עוד תשובתנו היחידה תהייה רק כוח – ללא כל כיוון למוצא עקרוני מהמצב – יימשך המצב עד אין סוף. השתלשלות העניינים הידועה לכולנו הולכת וממסדת שנאה עמוקה, ברמה אישית וברמת האתוס, בין שני העמים – עם ישראל והפלשתינים, ומאיימת להתפשט למעגלים רחבים יותר, עולמיים. והלויאליות של אזרחינו הערביים הולכת ואובדת לנו יחד עם הסיכוי לגשר אל העולם הערבי.
6. אנו מדינה חזקה, וכיום יותר מאי פעם. אנו הננו המפותחים, התרבותיים, העשירים. אנו הננו המוסריים, עם סגולה, יוצר התנ"ך. על כן, בנוסף להפעלת הכוח ההכרחית, התוויית הדרך לצאת מהמצב היא עלינו. עתיד מדינתנו תלוי בדרך שנבחר. ועלינו לבחור בקרוב.
7. דרכים נגזרות ממטרות.
· מטרתי הראשונה היא מדינה יהודית, ועל כן - פרידה משלושה מיליון פלשתינים. ילכו לדרכם. אדמתם לא דרושה לי, יש מספיק בנגב ובגליל.
· מטרתי השנייה היא, שמדינתי תהיה דמוקרטית, בריאה חברתית וכלכלית, בריאה נפשית, מדינה איכותית ומכובדת בעיניי ובעולם. ועל כן – די לכיבוש.
8. אשר למכתב הסירוב
· כאן סירוב, ולא סרבנות. ההבדל כנראה מחייב הבהרה. סירוב לבצע פקודות לא חוקיות בעליל איננו "סרבנות", סרבנות היא משהו אחר לגמרי. יש הבדל בין סירוב לסרבנות כמו בין חוכמה - להתחכמות, גבורה – מול גברתנות, חשיבה – מול חשבונאות, ובין יושר - להתיישרות.
· לא הייתה כאן פגיעה בחיל האוויר ובצה"ל. חיל האוויר היה מיטיב לעשות אילו השקיע יותר בהבנת מה שאומר המכתב באמת – על אף ניסוחו הגרוע שהטעה רבים וגם אותי – והיה מאזין למסרים שביקשו לאמור אנשים מעולים אשר צמחו בו. במקום לירות בשליח, אפשר היה להגיד: "האיסור לביצוע פקודות בלתי חוקיות בעליל אכן שריר וקיים ואין כאן כל חדש, אלא שיש לחקור למה נזעקו לוחמים במילואים דווקא עכשיו. אולי יש לכך סיבה? ואשר לטענה המובאת במסמך, כי הכיבוש משחית – זו טענה אזרחית שכתובתה הממשלה והכנסת, ואינה בתחום שיפוט הצבא". חבל שלא כך נעשה, והתנפח בלון.
· נשארו טענות בודדות שקיבלתי בעקבות המכתב הזה
‏א. מי שאיננו טייס מבצעי אל יציג עצמו ככזה. והיו שאמרו – גם אין לו זכות לדוש בבעייה. אחד שהפיץ טענה זו לעיתונות ולתקשורת, חתם כדלקמן: "לשעבר ראש להק בח"א, מפקד וטייס קרב, השתתף בכל מלחמות ישראל... מאות גיחות מבצעיות... הפיל X מיגים... נפצע והוענק לו אות המופת..." כך, וחסכתי לכם עוד כמה התפייטויות וכן דברים שהכותב אינו מציג וטעמיו אתו. אכן, לפנינו מופת להסתרת עברו כטייס, שאיש מחותמי המכתב לא העפיל אליו. אני כשחתמתי, הסתפקתי בשמי ובתוארי. מה הוא דורש, שאציג עצמי כמנהל חברת קש להעלמת רווחי קבלנים משלטונות המס? כסוחר סמים? מה אעשה, ואני לא. ואולי שאופיע בשם בדוי? וכי היושבים כאן יושבים בשמות בדויים? כנגד טיעון זה אני קובע, כי תואריו ועברו של אדם אינם רלבנטיים לחוכמתו ולזכותו להילחם על עקרונותיו - ולחתום על כך בשמו. וכן אין קשר לכך למטען שהוא נושא, אם מעשה גבורה או אסון אישי. לא צריך להיות טייס גיבור כדי לבקר מדיניות ולא רק למי שנפצע או איבד בן מותר לבקר פיקוד גרוע.
‏ב. טייס המסרב להטיל פצצה לתוך המון אדם, הינו פחדן מוסווה. הסיכון לחייו נמוך, אך הוא מעדיף לגלגל אותו על בני, הלוחם הקרקעי. טיעון דמגוגי זה שודר ע"י שר, בטלוויזיה הישראלית. ובכן, השר, מדובר כאן לא בסיכון לבנך. לרשות המדינה מגוון של אמצעי לחימה, ונציגיה המוסמכים יקבעו מתי להשתמש במה לפי הכדאיות המבצעית ובהתאם לחוק. לדוגמה: בג'נין בחרה הממשלה להפעיל לחימה קרקעית ולא הפצצת שטח, לסכן לוחמים על מנת למנוע פשע מלחמה. החלטות כאלו הן חובתה, ובאחריותה. אך תמיד בסוף השושלת הפיקודית עומד הלוחם, וגם הוא חייב להחליט אם מותר לו, או אסור, ללחוץ על ההדק. זה החוק. הוא לוחם מזויין העומד מול אוייב ומול ילדים, והאחריות למה שיעשה – עליו. ואם יטעה לכאן או לכאן – גם האשמה. ויידע השר כי גם על בנו, בדיוק כמו על הטייסים, חל חוק האוסר לירות באוייב דרך גופה של ילדה קטנה. ויידע כל השומע את דברי השר המסית, כי ממשלתנו-ממשלתו תמשיך לשלוח את בנינו לשטחים, ולדילמות הללו, ללא סוף, כי בגלל חולשתה ועיוורונה אינה מסוגלת להורות על מוצא מן המלחמה והטירור והשחיתות הכרוכה בהם.
9. גבירותי ורבותי: המדינה בסכנה, לגופה ולנפשה. על זה התריעו הטייסים שאינם נופלים בדבר מחבריהם שבשירות, אולי רק יותר רגישים ופקוחי עיניים. ואם טעו בניסוח ובהצגותיהם השיווקיות, נאמר לזכותם לפחות שהיו מוכנים לשלם על כך. הם קוראים לנו לצאת לעזרת העם, להיפרד מהפלשתינים חד משמעית, ולחזור לעצמנו, לכיוון הציוני-דמוקרטי. רק רשעים יגידו, כי באומרם זאת הם עוזרים לאוייב.
10. על ערש מותו נאנח בני פלד, שהיהודים אינם מסוגלים להקים מדינה. אינני מקבל זאת. אני יוצא לרחוב ומצלצל בפעמון, אני משליך לפניכם את שמי הטוב, את עברי ואת הכנפיים שלי, ומכריז באוזניכם: לא! לא נכון. הדרך לא פשוטה, אך ברורה. למרות הקשיים והטירור, העם המוכשר הזה יכול – תוך מאבק נחוש באוייבים – לצאת מהביצה. הכוח כפיתרון יחיד מעוור, ומוביל אותנו לאבדון. עלינו לקחת את גורלנו בעצמנו, איש לא יעשה זאת בשבילנו. זה הרגע להתגבר על אגו, אינטרסים ותאוות רכוש, לנפץ אלילים כוזבים ולהשליך סירי בשר מורעלים. ואל תחשבו כי זו רק דעת מיעוט. בכיבוש תומכים עד 10% מהעם, וחלקם בלב חצוי. רובנו פשוט שותקים. די לשתיקה. נחזור אל עצמנו, ואז נצליח לחזור למורשתנו כיהודים ולעתידנו כישראלים, לתפארת העם היהודי ומדינת ישראל.
אני קורא לכל עם ישראל אל הדגל, יש לצאת לדרך.