מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

הסירוב שלי - עדות

ביקשו ממני לכתוב מכתב על הסירוב שלי, אירוע, ועדה, מתי החלטתי את ההחלטה...
התיישבתי מול המחשב והאצבעות התחילו להקליד שוב את הסיפור על ועדת המצפון, אבל משהו לא נראה לי טוב, מחקתי וניסיתי לכתוב על היום בו קיבלתי את ההחלטה לסרב, אך גם זה נראה לי לא משמעותי.
ואז חשבתי על היום שבו הבנתי באמת ובתמים, שלא רק שאינני שייכת לצבא, אלא שהצבא יפעל נגדי בעת הצורך, ונזכרתי ביום שבו חשתי שהבסתי את צה"ל, היום בו הבנתי שאינני שייכת אליהם- והם אינם רוצים בי, היום בו הייתי בטוחה במליוני אחוזים שהסירוב שלי הוא הדבר הכי שפוי בחיים שלי.

ב 12 לאוקטובר הצטרפתי יחד עם חבריי להפגנה של "תאעיוש" בשכונת אבו-דיס שבמזרח ירושלים. התכוונו לצעוד יחד, יהודים ופלשתינאים, נשים וגברים, צעירים ופחות צעירים לעבר החומה שנבנית באבו-דיס ומסמלת יותר מכל את ההפרדה והניכור שמנסה המדינה ליצור בינינו לבין שכנינו. הרי ידוע שמה שלא רואים לא כואב, ואצלנו לא נוהגים להסתכל הרבה מעבר לחצר האחורית.
יום שבת בבוקר, מוקדם מאוד בבוקר, בקושי מצליחה לפתוח את העינים ומקשיבה לתדרוך הרגיל של האחראים המבקשים מאיתנו בכל לשון של בבקשה- לא להשתמש בכל סוג של אלימות, ובמקרה שקורה משהו לתת להם לטפל במצב. אח"כ נגשתי לארגז ולקחתי בצל, מקווה לא להשתמש בו ונזכרת בהפגנה הקודמת בה היו מעורבים פלשתינאים וחיילים ומקווה שהכל "ילך חלק".
עלינו על האוטובוסים, כ 200-300 מפגינים, וכשהגענו עד המקום בו אסור לכלי רכב לנוע, ירדנו והתחלנו לצעוד לעבר החומה, מצפים לפגוש בצד השני את הפלשתינאים הנמצאים בעוצר כמעט תמידי.
לאט לאט הצלחתי להתעורר, בעיקר בזכות השמש הקופחת.
המשרוקיות שחולקו לילדי השכונה גם תרמו לכך.
הצטרפו אלינו מאנשי השכונה, בתחילה טיפין טיפין ואח"כ כאילו סחף את כולנו גל של התלהבות: אנו צועדים אל עבר מטרה משותפת, שום חומה לא תעצור אותנו, מספרנו גדל והתקרבנו לכאלף מפגינים למען מטרה כ"כ חשובה!
תמיד אני נהיית רגשנית כשאני מוקפת ביפי נפש עוכרי ישראל כמוני.

צעדנו בדרך עפר, הרבה ירידות תלולות ועליות מתישות, עד שהגענו לשטח פתוח.
אז התבקשו המפגינים היהודים לעבור קדימה, כבר היינו מתורגלים בעניין ובלי הרבה שאלות עברנו לקדמת ההפגנה- פנים יהודיות הן פחות מאיימות למגב"ניק המצוי- משאירים מאחורינו את תושבי השכונה מניפים דגלי פלסטין.
"אני שונאת דגלים" לחשתי לידיד שצעד לידי.
"גם אני" הוא אמר, "אבל תראי כמה שהם מאושרים שסוף סוף הם יכולים להניף את הדגלים האלו בלי חשש".

כמובן שאי אפשר לתת לאידיליה להמשך זמן רב, לאחר כחצי שעה של הליכה, ומטרים ספורים לפני שהחומה המכוערת התגלתה לעינינו, הגיעו כוחות רבים של מג"ב ומשטרה, ג'יפים עמוסים רובים, רימונים, קסדות וכו'.
בהתחלה ניסו המארגנים להרגיע את הרוחות, אך האיזור הוכרז שטח צבאי סגור, מה שאומר כמובן שאין יוצא ואין נכנס, מלבד כוחות צבאיים מזוינים.
תוך מספר דקות החל הקהל הענק של המפגנים, להסתובב ולברוח, הסיבה התגלתה במהרה- החילים השליכו לעברנו רימוני גז מדמיע שהתפזר באוויר.
מי שבמקרה הגיע לספארי ביום שבו בפילים החליטו לערוך מירוץ, יכול אולי לדמיין את ההרגשה של אלף אנשים שועטים לעברך.
הסתובבתי גם אני ורצתי, בורחת מההמון המפוחד ומן הגז.
נכנסנו קבוצה קטנה לתוך חצר אחורית של איזה בית שהפך בלית ברירה לחלק מן הקרב המטופש והמיותר הזה שהצבא מנהל נגדנו, מנסים לנשום דרך הבצלים שחולקו לנו מבעוד מועד, מגששים את הדרך המהירה ביותר- למעלה... לאוויר הנקי, מנסים לראות משהו בכל הטשטוש הגדול הזה.
התפללתי שלא יתחילו יריות, ובין דמעה להשתנקות הצלחתי להבחין בילד ערבי מן השכונה- להם לא היו בצלים.
ילד קטן, ואי אפשר לדעת אם הבכי הוא תוצאה של הגז או של הסיטואציה הנוראה אליה הוא נזרק.
חציתי את הבצל שבידי והגשתי לו ושנאתי את עצמי על שהפסקתי את לימודי הערבית באמצע, לך תסביר לילד כשרימוני הלם מתפוצצים סביבך שצריך לנשום דרך הבצל ולא לשפשף אותו בעין- תגובה ראשונית של כל אדם.
אחרי כמה דקות התחולל שקט, התחלנו לחזור לאט אל איזור ההפגנה.
הרגשתי מובסת, טיפשה- התרגשתי מאלף מפגינים, הלא תוך שתי דקות פיזרו את כולנו.
לא רק שלא הגענו אל החומה, גם גרמנו סבל מיותר לתושבי השכונה.
כ"כ הרבה ילדים התרוצצו סביב, אבל כדרכם של ילדים הם חזרו מיד למשחקים ולצעקות, נלהבים ממה שעבר עליהם כרגע, ואני רק תהיתי שמא לא היתה זו הפעם הראשונה שנתקלו בדבר כזה.
אני התמימה, שמתחבאת כל השנים ברחובות ירושלים, אשר על אף הפיגועים הרבים והדם שנשפך בה, עדיין נראית לי כעיר שקטה ונעימה.
באותם רחובות בהם נרצחו עשרות, אולי כבר מאות ילדים ביניהם חברי ילדות שלי או סתם פרצופים מוכרים מבי"ס מהאוטובוס. הרחובות היפים, הירושלמים, השקטים, שיש ימים בהם מתרוצצים שם המון ילדים וכיף ושמח לכולם, ויש ימים בהם כולם הולכים עם האף באדמה, ממהרים, רק לצאת לשם, ממרחץ הדמים הזה, מבית הקברות הנוראי הזה- באותם רחובות אני חשה מוגנת, חשה בבית.
אני נתקפתי הלם מן המראות וממעשי הצבא, הצבא שלי, הצבא שמגן עלי- או לפחות כך לימדו אותי תמיד.
ואילו הילדים התנהגו כרגיל, אוספים רימונים ריקים- משחקים במלחמה.

הצלחתי לאתר את חברי ולאחר מכן גם את הילד הקטן שראיתי קודם לכן, בערבית מרוסקת הצלחתי לגלות שקוראים לו מוחמד והוא בן 5, ועכשיו בלי ענני האבק מסביב הצלחתי לראות כמה הוא יפה, והסימן היחיד למה שעבר עליו היו עיניו האדומות.
נשארנו במקום עוד מספר דקות עד שאישרו לנו לצאת, ההרגשה הכללית היתה תיסכול, כישלון.
בדרך עברו לידנו כמה ג'יפים צבאיים, פחדתי להביט פנימה ולראות את אחד מבני כיתתי יושב שם- הוא נגדי, אני נגדו ורק כמה חודשים קודם לכן עוד למדנו יחד לבגרויות.
בתודעה התחיל להסתמן משהו ברור- שנאה לאותם לובשי מדים.
תמיד השתדלתי לא לשנוא- להבין, לזכור שגם חברים שלי לובשים את אותם מדים ומקבלים את אותן פקודות, אך באותו רגע התחשק לי לקחת איזה חייל, להכניס לחדר אטום ולהזרים גז מדמיע, ובשביל להיות "נאורה"- לתת לו בצל.
נדהמתי מעוצמת הרגשות שלי וניסיתי לדמיין כמה שונאים את החיילים אלו שחיים תחת כיבוש מתמיד- יום יום של טנקים שהורסים רחובות, מחריבים את מה שאותם אנשים בנו כל חייהם, מפוצצים בתים, יורים באהובים.

בערב כשקראתי את הדיווחים מן ההפגנה שוב בכיתי, הפעם מאושר:
תושבי המקום לא כעסו עלינו כלל וכלל שגרמנו לכל המהומה, הם פשוט הודו לנו...
"תודה" אמר אחד מהם " תודה שנתתם לנו להפגין, בלי הרוגים, בלי פצועים"
אז גם נזכרתי שבזמן שחיכינו להסעות חזרה הביתה, מיובשים ורעבים כ"כ, הגיע תושב השכונה וחילק לכולנו פיתות שהכין במאפיה שלו- יכולתי לחבק אותו באותו רגע, תמיד שמחה להתלות בכל זיק של תקווה, בחרך קטן שיוביל יום אחד לדו-קיום המיוחל.

באותו רגע הבנתי שהצבא תמיד יהיה נגדי, תמיד ינסה לעצור אותי מלהגיע להפגנות כאלה, אך אם הפעילויות האלו ימשיכו לתרום, לממש עוד זכות ועוד זכות- ולו הזניחה ביותר- של אותם תושבים- בין אם זו הזכות להפגין או הזכות לאכול- אני אמשיך להגיע, על אפו וחמתו של צה"ל.
בהרבה שמחה שנמהלה במעט עצב על השבירה הסופית של מיתוס הצבא עליו כולנו גדלים, ידעתי שהסירוב שלי לשרת בצבא ההגנה לישראל (אפילו עכשיו לא הצלחתי שלא לגחך)- לשרת את הכיבוש, לסרב לאייש מחסומים, טנקים ואפילו משרד בבסיס צבאי שמשגר את צוי הגיוס- הסירוב הזה לא נגמר כשיצאתי מהבקו"ם עם תעודת הפטור, הסירוב שלי רק התחיל.