מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

גבר אישה, שלום מלחמה

המאמר פורסם בכתב העת "פנים" גיליון 17, יוני 2001

 

 

החשיבה הפמיניסטית הביקורתית בודקת את ערכי החברה הישראלית מיסודם, ובראש וראשונה את ההסכמה המוחלטת סביב הצבא, הבטחון וההכרח לצאת למלחמה

 

* ארגון קוטבי של העולם בסדרות של היפוכים חדים הוא מבנה תודעתי יעיל ואולי הכרחי כדי להפעיל חיילים

* בגיל הגן, בנים ובנות שווים זה לזו, בממוצע, בכוחם הפיזי. ובכל זאת רוב הילדים בגן כבר למדו לראות בבנים את החזקים

* ניתן, למשל, לשאול לשם מה ילדים בגן מבקרים בתערוכות צה"ל, איך זה שקצינים מוזמנים להרצות בבתי ספר

* מה שדרוש הוא מרחב ציבורי לדיון בנושאים שעדיין קשה לדון בהם באקדמיה

* בישראל מקבלים את האפשרות של מלחמה כדבר טבעי ונורמלי. המקום המרכזי של הצבא שנגזר מכך נתפס כחלק בלתי נפרד מן החיים

* המבט מן השוליים מאפשר לנו לאתר את מה שנמחק ומטושטש בהכללות חברתיות רווחות, בתקשורת, בממשל ובאקדמיה

* יש עוד הרבה זוגות מסוג זה, ובכולם האיבר הראשון מסווג בשיח הרווח כ"גברי", או נחשב כמאפיין של גברים, בעוד האיבר השני מסווג בתרבות כ"נשי"

 

שתינו בוחנות כבר שנים את ההשלכות של גידול ילדים וילדות במדינה שנהוגה בה חובת גיוס. התחלנו מהתבוננות משותפת בנו בעצמנו. היינו, שתי נשים פוליטיות מאוד, פמיניסטיות בהכרה, מעורבות באופן פעיל בארגונים שעבדו נגד הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית ושל עזה, ונגד הפרות זכויות אדם בידי ישראל. במשך שנים כל אחת מאתנו הקדישה הרבה מאוד זמן, כוחות, כסף, ויצירתיות לעבודה בארגונים כאלה. השתתפנו בקביעות בפעולות מחאה.

 

בתוך כך, כל אחת מאתנו גיבשה עמדה ביקורתית כלפי פעולות הצבא הישראלי, וכלפי האופנים בהם הוא הופעל בידי הממשלות בישראל. התחלנו לשאול את עצמנו עד כמה שימש ומשמש הצבא ארגון העוסק באמת בהגנה; האם הוא אולי ארגון שניתן, בקלות רבה מדי, להשתמש בו לרעה למטרות של דיכוי. עסקנו בקריאה נרחבת על תהליכי מיליטריזציה בארצות אחרות, ביניהן דרום אפריקה, אירלנד, ארגנטינה, גואטמלה, צ'ילה, ארצות הברית, הוואי. דנו הרבה בנקודות דמיון ושוני בינן לבין ישראל, והתחלנו לבנות במשותף מאגר של ידע. בהדרגה הגענו לשאול האם עוצמתו ומעמדו של הצבא בישראל איפשרו ואפילו עודדו שימוש ממושך בלוחמה כקו פעולה מדיני. האם הם, ולא נסיבות בלתי תלויות בנו, מנציחים את מצב המלחמה?

 

באותו זמן, היינו, שתינו אמהות לילדים בגילאים די קרובים, והתבוננו בעצמנו מגדלות בנים שילכו כנראה "כמו כולם" לצבא. זיהינו גם כמה קשה לכל אחת מאתנו לתרגם את הראיה הביקורתית שלה למונחים מעשיים בחיי המשפחה, ולעורר אצל הילדים שגידלנו שאלות רציניות לגבי השתתפות עתידית שלהם בגוף הצבאי. התהליך שהוביל אותם לכיוון הגיוס נראה לנו רב-עוצמה ומושפע רק באופן חלקי מאוד מהעמדות שלנו. התחלנו לשאול את עצמנו מה הופך את הצעד העתידי הזה גיוס למובן מאליו כל-כך בחברה היהודית בישראל; מה מקבע אותו בתודעה בתור שלב שהוא כביכול בלתי נמנע וטבעי.

 

ניסינו לעקוב אחרי פרטי המנגנונים המעשיים שמציבים את השרות הצבאי במקום מרכזי בתרבות, ופועלים לשימור המעמד הזה, אפילו במשפחות שתוהות או מערערות על המוסריות של מעשי הארגון הצבאי.

 

וירג'יניה וולף – אחת האמהות המייסדות החשובות של חשיבה פמיניסטית על צבאיות ומיליטריזם, כתבה בספרהThree Guineas שמלחמות הן ביטויים או תוצרים של תרבות צבאית. היא הבהירה שהן מיוצרות בידי החברה, ולא נכפות עליה מבחוץ. היא ראתה בהן ובתהליכי מיליטריזציה, פועל יוצא ממבנה החברה, לא כורח מציאות. בשלב זה גם שתינו הטלנו כבר ספק רב בהכרח שבשורת המלחמות המתמשכת בין ישראל לאויבים שונים. התחלנו לראות בהן, בכולן או ברובן, מדיניות; קו פעולה שנבחר על ידי מנהיגות פוליטית, והועדף על פני קווים אפשריים אחרים. ואת התרבות הצבאית שמאפשרת למנהיגות לבחור שוב ושוב במלחמות, את מרכיביה הבסיסיים, התמימים כביכול, פגשנו במהלך ההתקדמות הכמו-אוטומטית של כל אחד מילדינו לכיוון החיילות.

 

הלכה וצמחה בנו מודעות לקיומו של תרבות צבאית מסביבנו, בכל מקום. תוך מחקר, קריאה, כתיבה, התבוננות, מצאנו את עצמנו עוסקות בשאלות שחרגו ממסגרת הדיון המקובלת. בישראל מקבלים את האפשרות של מלחמה כדבר טבעי ונורמלי. המקום המרכזי של הצבא שנגזר מכך נתפס כחלק בלתי נפרד מן החיים. הביטוי "אין ברירה" מתמצת את התפיסה הזאת, ומשמש לשינון האמונה ש"ככה זה", ש"מה לעשות, אנחנו לא חיים בשוויץ".

 

אבל שתינו למדנו לא להאמין בצידוקים שמקובל להציע למלחמות בישראל. לא קיבלנו את הנחת המוצא שקיים איום קיומי ממשי ותמידי על המדינה, כזה שהכרה בקיום שלו לא טעונה בירור או דיון. לא קיבלנו את הנחת המוצא שבטחון קשור בהכרח בעוצמה צבאית. ולא הסכמנו שמה שמכונה "בטחון לאומי" על ידי ממשלות ואנשי צבא, הוא אכן אמצעי להקלת המצוקות של החברה בישראל.

 

 את כל הנחות המוצא האלה העמדנו כשאלות לבדיקה, לא כבסיס עובדתי נתון. במקביל שאלנו איך נבנית הקבלה הרווחת שלהן כעובדות ידועות; איך החברה בישראל בונה אצל ילדות וילדים ראיית עולם שמוצבת כולה על הנחות המוצא האלה. ואיך זה שהצבא, יחד עם שיטות פעולה צבאיות וחשיבה צבאית, נעשים לעקרונות מארגנים מרכזיים של חברה כלשהי, במקרה זה החברה בישראל, או במלים אחרות, מה קורה כשחברה נתונה בתהליך עמוק של מיליטריזציה.

 

המבט שלנו על מה שמתרחש בחברה הישראלית נבנה  מתוך העמדה הפמיניסטית של שתינו. זהו  מבט הננקט מעמדה של דחיקה לשולי מרכזי הכוח. העמדה הזו מאפשרת לראות את הפגיעות של תהליך חברתי או פרוייקט חברתי נתונים. זווית הראיה זו אותה שאבנו מתוך התיאוריה הפמיניסטית מאפשרת לנו להבחין בא/נשים שנפגעים או מפסידים מתהליכים חברתיים אלו, ובהתאמה בא/נשים שמרוויחים מהם. מעמדה כזאת ניתן לראות את ההשלכות על בני ובנות אדם פרטיים שהם בדרך-כלל בלתי נראים בזירה הציבורית. המבט מהשוליים מאפשר לאתר את מה שנמחק ומטושטש בהכללות חברתיות רווחות  בתקשורת, בממשל ובאקדמיה הכללות שמנוסחות בידי אנשים מהקבוצות השולטות. המיקום המודר, מחוץ למרכז, אמנם נכפה עלינו כנשים, אך הוא מאפשר לנו מבט פמיניסטי הנוטה להתמקד בדברים שנשמטים מתוך ההכללות המקובלות. כך  הוא הופך למשאב. עבורנו בניית תודעה ביקורתית פמיניסטית מובילה לראייה יותר מלאה של המציאות.

 

חוקרות פמיניסטיות של  תהליכי מיליטריזציה כמו סינתיה אנלו, בטי רירדן, ג'ין אלשטיין ורבות אחרות מסרבות להיות שותפות  להתוויה המקובלת של תחום הדיון הבטחוני. הן יצרו שיח אקדמי מחקרי המעמיד לדיון גם עקרונות יסוד, בודק את מי משרתת האמונה בעקרונות האלה, למי הם מוסיפים כוח ואת מי הם מחלישים. העבודה של קבוצה זו של פמיניסטיות בודקת מי מרוויח מכוננות מתמדת למלחמה, איזה קבוצות באוכלוסייה או מחוץ לה, נבנות ומתחזקות מכך; ומי מפסיד, איזה קבוצות באוכלוסייה מוחזקות באמצעותה במקום משני, חסר כוח.  קבוצה זו של פמיניסטיות שואלת גם איך, על ידי מי, ולאיזו מטרות נקבעים גבולות הדיון בשאלות ביטחוניות. הן  רואות בעצם התהליך של בניית ידע בנושא של יחסי חברה-צבא, זירה נוספת שבה מודחקים לשוליים כיווני חשיבה מסוימים. השחקנים המרכזיים בזירה הזאת מבטלים שאלות נתונות כ"נאיביות", "לא מציאותיות", "מעופפות" ובמובלע  נשיות.

 

החוקרת הפמיניסטית קרול קון כתבה על מדען גרעין אמריקאי שהעיר משהו במהלך דיון עם עמיתיו לגבי המשמעות של מספרי המתים שנזרקו בחדר. הוא סיפר לקון על השתיקה המקפיאה שהתפשטה בעקבות ההערה, ועל מחיקת דבריו במהלך של התעלמות מוחלטת, כאילו לא נאמרו מעולם. הוא חרג חריגה מובהקת מגבולות הדיון המקובלים, ועמיתיו קראו אותו לסדר באמצעות מחיקה גמורה של תוכן החריגה. הוא סיפר שהרגיש מושפל, מגוחך ונבוך, וסיכם בתיאור: "הרגשתי כמו אשה."

 

ובאמת, מבט פמיניסטי שנוטה לפרוט את השיח על מדינות, אוכלוסיות, וכוחות למונחים של א/נשים יחידים, על גופם הקונקרטי ונפשם הפרטית, לא נחשב לגיטימי בדיונים רגילים במדיניות ביטחון. אחת הדרכים למנוע כניסה של נושאים כאלה לתוך הדיון היא תיוג המבט הזה כ"רכרוכי", "מתבכיין", לא רציני וגם לפחות באופן מובלע נשי. במקום להתווכח עניינית עם תנועת "ארבע אמהות", לדוגמא, אלוף פיקוד הצפון אפיין אותן ואת דעותיהן בתור "סמרטוטות". המהלך שלו היה גמלוני ובלתי מתוחכם, אבל הוא משקף מאמץ חברתי נרחב ועקבי, שמתבצע גם בדרכים הרבה פחות בוטות והרבה יותר אפקטיביות.

 

סיווג עמדות, גישות, תופעות, וצורות חשיבה כגבריים לעומת נשיים, תוך ייחוס ערך וחשיבות מופחתים לאחרונים, הוא מנגנון מרכזי בהדיפת ניסיונות להרחיב את גבולות הדיון בנושאים רבים, ובמיוחד בדיון בצבא, חברה ובטחון. במלים של קון: "רעיונות מסוימים, אינטרסים, שיקולים, מידע, רגשות ומשמעויות מסוג מסוים מתויגים בשיח הביטחוני-לאומי בתור נשיים ופחותי ערך. משום כך, ראשית, קשה מאוד לבטא אותם … ושנית קשה מאוד להקשיב להם, לקלוט אותם ולקחת אותם ברצינות, גם אם הם נאמרים."

 

מערכת מיליטריסטית נשענת באופן מרכזי ומכריע על הצגת העולם במונחים מקוטבים, מונחים שנתפסים כניגודי ג'נדר. לא מדובר כאן בנשים וגברים, אלא במערכות סמלים תרבותיות שמבנות את התודעה ומשפיעות על דרכי הפעולה של אנשים בחברה. האמונה במציאות שבה ניגודי ג'נדר הם עקרון מארגן מרכזי וחשוב, מלווה בחלוקה חדה של העולם לזוגות של הפכים. וכך הרגלי החשיבה וההתבוננות שלנו מציבים תרבות מול טבע, חשיבה מול רגש, נפש מול גוף, הגיון מול אינטואיציה, הפשטה מול מקרה פרטי-קונקרטי, את התחום הציבורי מול התחום הפרטי.

 

יש עוד הרבה זוגות מסוג זה, ובכולם האיבר הראשון מסווג בשיח הרווח כ"גברי" או נחשב מאפיין של גברים, בעוד האיבר השני מסווג בתרבות כ"נשי" או נתפס כמאפיין נשים. על רקע זה, החלק הראשון בכל צמד מוערך ונחשב יותר, והחלק השני נחשב פחות-ערך ובהרבה מקרים גם מסוכן. ראייה דיכוטומית עקבית של העולם שנסמכת על החלוקה העמוקה והגורפת של ג'נדר, משמשת כלי רגשי, עקיף אבל יעיל, לשמירה על גבולות של דיון נתון. המטענים הרגשיים הלא מפורשים שהקיטוב מצמיד לאיברים שונים בצמדים פועלות לחסימת בחינה ביקורתית פתוחה של רעיונות ותהליכים חברתיים.

 

החלוקה החדה גם מספקת תשתית חשובה לבניית תפיסה של אויב הוא לא אני, היפוך שלי, שלילה או היעדר של האנושיות שלי, שלכן אני מסוגל לפגוע בו מבלי לחוות את המעשה שלי כמזוויע. ארגון קוטבי של העולם בסדרות של היפוכים חדים, הוא מבנה תודעתי יעיל ואולי הכרחי כדי להפעיל חיילים, וכדי לקבל הסכמה מתמשכת של חברה נתונה לעיסוק במלחמה. הוא מזין תהליכים תודעתיים של דה-הומניזציה של בני אדם אחרים. הוא מבנה הרגלים של קריאת המציאות במונחים של או-או (למשל: או הוא, או אני), במונחים של הכל או לא כלום, החיים או המוות, להרוג או להיהרג.

 

חלוקת חדה על פי ג'נדר, ראייה דיכוטומית, והרחקה של דיונים מסוג מסויים מתוך התחום הלגיטימי, נסמכים גם על הרחקה פיזית של נשים מתוך עיסוקים ומרכזי כוח נתונים, ביניהם הביטחוניים. אפשר לתייג ולדחות דרכי הסתכלות מסויימות כ"נשיים" ולא חשובים, אם במפורש ואם במובלע, רק על יסוד מציאות שבה ציבור הנשים אכן מוגבל בהשפעתו הציבורית. נשים באמת נשמרות כבר הרבה דורות מחוץ למעגלים הפנימיים של בעלות על ידע סודי ומיוחס, של התנסות מצטברת בלוחמה, ושל השתתפות במקצועות ובמחקר תומכי לוחמה. ההדרה הזאת מציבה בסיס יעיל (גם אם מופרך) לאמונה הרווחת שנשים "לא מבינות" בנושאי ביטחון, ומנועות מלהשתתף בהחלטות חשובות בתחום.

 

חברות שבהן הצבא ואתו שיטות פעולה וחשיבה צבאיות, הם עקרונות מארגנים מרכזיים, שומרות תמיד על חלוקות סקסיסטיות של עבודה, משאבים וכוח. בחברות כאלה, נשים מודרות בעקביות מתוך מרכזי הכוח. וכך, תהליכי המיליטריזציה הנתלים בטיעונים של ביטחון והגנה, פועלים כמנגנונים שמונעים מנשים אזרחות מלאה ושוות זכויות.

 

מדובר בתהליך מעגלי. ההדרה של נשים גופן מעיסוק בתחומים שנוגעים לביטחון נחוצה כדי לשמר את ארגון המציאות על פי ג'נדר, וארגון זה עצמו מגדיר את גבולות הדיון והפעולה בתחומים האלה. התהליך הזה מציב את יסודות המבנה החברתי ששומר על מקומן וכוחן של האליטות השולטות. לכן חוקרות פמיניסטיות רבות רואות בהדרה  (exclusion)של קבוצות שונות, ונשים בתוכן, מטרה מרכזית, גם אם לא מוצהרת ולא היחידה, של תהליכי מיליטריזציה. שרה ראדיק, למשל, כתבה: "מלחמה היא במובן מסוים 'גברית', ומבטאת ומחזקת את האלימות כלפי נשים. באותו זמן … מיליטריזם הוא ביטוי מורחב של תופעת השליטה בנשים שנשים פמיניסטיות מחויבות למחיקתה."

*

בישראל, הציפייה שמלחמה תתרחש במוקדם או במאוחר היא מרכיב מרכזי בהוויה היהודית, ואחד ממרכיבי הזהות הקולקטיבית והאישית. המלחמה עצמה נתפסת כפתרון סביר ובלתי נמנע לבעיות מדיניות. וההכנה למלחמה, האופי הצבאי של החברה ותפקידי המגדר שנגזרים מהם, יוצרים את התשתית לריבוד מעמדי שמציב גברים מעל נשים גם בהיעדר מלחמה. תהליכי מיליטריזציה פועלים לשימור מצב של שליטה גברית, ובאופן שנראה פרדוכסלי, בחברה מיליטריסטית כמו זו הישראלית האזרחות מוגדרת ומוענקת על יסוד חיילות.

 

מיליטריזם משמר כמובן גם שליטה בקבוצות אחרות כמו הפלסטינים אזרחי ישראל, שאחת הדרכים להדיר את רובם ממעמד שווה הוא הדרתם מתוך הצבא. גם א/נשים עם מוגבלויות ומהגרים חדשים לארץ והומוסקסואלים ולסביות מורחקים ברובם הגדול ממוקדי הכוח וההשפעה, בין היתר באמצעות אי-גיוסם או גיוסם לתפקידים שרות. אבל נשים הן הקבוצה הגדולה ביותר שהדרה כזאת חלה עליה, והן כאמור גם קבוצה שההדרה שלה חיונית לגיבוש הזהות של חברי הקבוצות השולטות.

 

בחברה שמקיימת משטר מיליטריסטי, כמו בחברות אחרות, החינוך ממלא תפקיד מרכזי בשימור הסדר החברתי. כשצבא ולוחמה תופסים מקום מרכזי באותו סדר חברתי, החינוך מקנה, וחוזר ומזכיר, לכל אחד ואחת את מאגר ההצדקות לכך שהמנהיגים בוחרים בפתרונות צבאיים לבעיות מדיניות. הוא פועל לביסוס תפיסת מציאות שבה מלחמה היא קו פוליטי סביר, ונרתם לשמר את המקום המרכזי של הצבא, שמוצג באמצעותו כערך חשוב וראוי. הוא כורך את המעבר מילדות לבגרות, ובמיוחד לגברות, בהשתתפות באותו גוף צבאי חשוב ומרכזי.

 

 חוקרות פמיניסטיות כמו סינתיה אנלו, מתארות למעשה את הזהות הגברית בחברה המערבית, כזהות הכרוכה במידה רבה בתכונות ואפיונים של לוחם. ואמנם בישראל, נערים מתחנכים לשאוף לממש את גבריותם בלוחמה, ונערות מתחנכות לראות ייעוד נשי בתמיכה בהם. אחד ממוספי חג הפסח שיצא לאחרונה כלל, למשל, מאמר ארוך על אשת הרמטכ"ל שהוצבה כמודל נערץ עקב הויתור שלה על שותפות כלשהי של בן-זוגה בגידול הילדים, בדאגות הבית, בלידות שלה ועוד.בגיל הגן, בנים ובנות שווים זה לזו, בממוצע, בכוחם הפיזי. ובכל זאת רוב הילדים בגן כבר למדו לראות בבנים את החזקים. הזהות המינית שנרכשת בגיל הרך קושרת גבריות בכוח. זה לא מקרה שכל-כך הרבה בנים מתחפשים בפורים לחיילים, שוטרים וסופרמנים, בעידודה החם של הסביבה, שגם מציידת אותם בצעצועי רובים, אקדחים, אלות, ואזיקים.

 

המשחק הדרמטי של רוב הבנים סובב סביב לוחמנות ותחרותיות עזה. בין החיזוקים שהם מקבלים רווחים משפטים כמו: "איזה גבר, ממש גיבור, אתה כזה חזק". ככלל, אם כן, בנים מתחנכים להזדהות עם דמויות אלימות, ולביית בדרכים שונות (ספורט, משחקי וידיאו) את השימוש באלימות.

 

בנות, מצד שני, מתחנכות, במידה רבה, לקבל אלימות. החינוך שרובן מקבלות נוטה לעכב ולחסום פיתוח של כישורים הקשורים בכוח, לחימה, תחרותיות פיזית, עוצמה גופנית. חלוקת הג'נדר מוגדרת אם כן, לפחות חלקית, על פי האופן בו מוצב כל צד בצמד ביחס לאלימות. המעמד המרכזי של האלימות  בהבחנה החברתית בין נשיות לגבריות, פועל כשלעצמו לנורמליזציה של האלימות, להצבתה כתופעה בלתי נמנעת, טבעית, שגרתית.

 

החינוך של בנות לזהירות או הססנות פיזית, לפחד מתמיד מפני פגיעות, לרתיעה מעוצמה, בצד חיברות שלהן לחיות במרחב תחום, מצומצם יחסית, מציב, אם כן, בסיס חיוני לשמירת נשים מחוץ למעגל הלחימה ומחוץ למעגל ההשפעה. לצד לוחמה או תכונות לוחמנות, החברה המערבית מזהה "גבריות" כשונות מובחנת וחדה מנשים, תוך הדרה ברורה של הנשים מתוך תחומים שונים (מקצועות, משחקים, מקומות) שמסווגים כגבריים.

החינוך מלמד בנות לבנות דימוי עצמי "נשי", שעונה על ציפיות החברה (יפה, נאיבית, רגשנית/רגישה). הן לומדות להאמין שענייני עוצמה, הגנה, בטחון הם תחומים מתאימים רק לבנים/גברים לוחמים, וזרים לבנות/נשים. פאולו פרירה, שייסד את זרם החינוך הביקורתי, דיבר על "הפנמה של הדיכוי" – תהליך שבו לומדים א/נשים נשלטים להאמין בטענות של השולטים. ואמנם, הרבה נשים מאמצות את המבט ההגמוני של החברה, ומאמינות שהדרתן מעמדות כוח חברתיות היא טבעית, הכרחית, מתאימה לתכונותיהן "המולדות". פרירה הראה כיצד "הפנמה של הדיכוי" מבטיחה שמי שנשלט לא ישאף לשינוי, כי הוא או היא עצמה מאמינה בטענות המצדיקות (כביכול) את נחיתותה והרחקתה ממוקדי ההשפעה.

 

פרירה כתב גם על "תרבות ההשתקה" שמייצר החינוך – תרבות שלא מאפשרת להבחין בכלל בדיכוי, וכך חוסמת צמיחה של רצון לפעול נגדו. על פי תפיסה זו, אנחנו מתחנכות ומתחנכים לראות את העולם דרך הפרשנות של הקבוצות השולטות, גם אם המציאות שלנו שונה מזו שהן מציגות, וגם אם הפרשנות ההגמונית משרתת על חשבוננו את הקבוצות השולטות, ומטפחת בנו תודעה צייתנית וסבילה.

 

התרבות השולטת יוצרת אוירה ששוללת כל דבר מלבדה, ומציבה את הפרשנות שלה בתור "סדרי העולם" הטבעיים, סדרים שלא נוצרו בידי בני אדם ולא משרתים אף אחד. מנגנונים מסוג זה פועלים בהרבה מאוד תחומים. אנחנו עוברות, למשל, חיברות להאמין שנישואים הם מפתח לאושר, למרות החוויות של מיליוני נשים שאומרות אחרת. אנחנו מתחנכות לשאוף למראה נשי בלתי מושג, ופועלות על הגוף והתודעה שלנו בניסיון לעצב אותם על פי אידיאל חברתי בלתי אפשרי.

 

לכן, המבט הפמיניסטי שחולק על הנחות יסוד, הוא למעשה גישה נלמדת ואקטיבית. צריך  לסגל  מבט כזה,  לפתח רגישויות  כאלה, כי ההרגל של ראיית הדברים כפי שסיפרו לנו אותם הוא הרגל שקשה לשבור, הרגל שצריך למעשה לשבור אותו שוב ושוב. נקיטת מבט כזה הוא מעשה פוליטי לכשעצמו, והוא נלמד בדרכים המתוארות בתיאוריות של פדגוגיה ביקורתית, העוסקות בחינוך שמשחרר מתבניות דיכוי והשתקה.

 

פדגוגיה ביקורתית רואה בחינוך מכל הסוגים חינוך פוליטי, שכן כל חינוך מלמד ראיית מציאות מסויימת שאותה המתחנכים מקבלים כטבעית ומובנת מאליה. אם החינוך מלמד קבלה של המציאות הקיימת, הוא משרת כמעט תמיד את הקבוצות השולטות, ומנסה למנוע מקבוצות מדוכאות או מקופחות לפעול לשינוי. חינוך משחרר, לעומתו, הוא חינוך שמלמד ומאפשר מבט ביקורתי, תוך כדי הרכבת הסיפורים המושתקים של קבוצות שוליים בחברה. זה חינוך המכוון ליצור שינוי תודעה, המוביל לפעולה למען שינוי חברתי.

*

הפרשנות ההגמונית בנושאי צבא וצבאיות משליטה תרבות השתקה מתוחכמת ורבת עוצמה. היא מקשה על חשיפת מנגנוני המיליטריזציה, ומסתירה אותם מאחורי טענת האיום הקיומי. בישראל, היא נבנית בין היתר באמצעות הנרטיבים הלאומיים הקבועים שנלמדים במערכת החינוך. החשובים מבין אלה הם נרטיבים של כוח, לחימה וגבריות. בחגים מרכזיים נלמדים, למשל, סיפורים של גבורה, של מלחמות אין ברירה, של מעטים מול רבים. בכך נבנה שיח המצדיק יציאה למלחמה, ומציג אותה כמאבק על עצם ההישרדות והקיום.

 

השיח הזה מבנה דרכי חשיבה מגיל צעיר, ומעצב את העולם במושגים של אנחנו (הטובים – היהודים) והם (הרעים –היוונים, הפרסים, המצרים, הערבים). הוא לא מאפשר להבחין בכך שמה שמוצג הוא רק קריאה אפשרית אחת של המקורות, מנקודת תצפית מסוימת, בעוד שאפשריות גם קריאות ונקודות מבט אחרות לגמרי.

בספרן   Oh Say Can You See: The Semiotics of the Military in Hawaii , קאתי פרגוסון ופיליס טרנבול "מערערות על הסיפורים ההגמונים, ומאפשרות לספר סיפורים שהם יותר ביקורתיים כלפי הכוח הממוסד." אפשר וצריך לשאול, איזה סיפורים אנחנו מספרים לילדים? איך נרטיבים היסטוריים מסוימים פועלים לשימור של מצב מלחמה? איזה אמצעים חינוכיים משמשים להקניה של נרטיבים כאלה? איזה תפקידים ממלאים טקסים שונים, טיולים, מוצרי תרבות כמו פרסומות וצעצועים.

 

ניתן, למשל, לשאול לשם מה ילדים בגן מבקרים בתערוכות צה"ל, איך זה שקצינים מוזמנים להרצות בבתי ספר, מה משמעות העובדה שתלמידי תיכון מוזמנים לצפות בתרגילי אש חיה וקבוצות נוער מבקרות באופן קבוע במחנות צבא? עולה מכך רושם ברור של התגייסות מערכת החינוך לחינוך מתגייסים ומתגייסות, השקעה בהפיכת נוכחות הצבא והמלחמה לדבר מובן מאליו בחיי התלמידים והתלמידות.

 

לחינוך יש גם תפקיד מאד חשוב ביצירת תמונת עולם מקוטבת, המונחת על תשתית על חלוקת ג'נדר חדה. חשיבה דיכוטומית נלמדת כבר בגיל הגן באמצעות הדגש על הפכים חד-משמעיים: שחור-לבן, טוב-רע, יום-לילה, גדול-קטן, חזק-חלש, בנים-בנות, יהודים-יוונים, אנחנו-הם. השינון והאימון בצמדים כאלה מארגנים את התודעה בתבניות החיוניות לחשיבה מיליטריסטית. הדיכוטומיות שקריות, ומייצרות אשליה של קווי הפרדה ברורים במקומות שאין כאלה. זו אחת הדרכים בהן מתרחש תהליך ההבניה החברתית המתחזקת מיליטריזם.

גיוס מוצלח של נשים לשימור הסדר הקיים, למרות ההדרה השיטתית שלהן מתוך מוקדי הכוח, הוא פן של המיליטריזציה השולטת בכל תחומי החיים בישראל, ופן של אותה "הפנמה של הדיכוי" שמתואר על ידי פרירה. רוב החינוך בארץ נעשה בידי נשים: בידי מורות ואמהות. רובן תורמות לשכפול המבנה הקיים, כלומר, לשכפול המבנה המדיר אותן עצמן, ומציב אותן במקום נמוך יחסית בסולם הזכויות וההשפעה. הן שותפות מלאות בהכנת ילדים וילדות לגיוס ולקבלת החשיבה הדיכוטומית והצבאית. זאת למרות שלאותה קבוצה גדולה של נשים מחנכות "יש בידיים" כוח פוטנציאלי רב מאוד, הגלום בהשפעתן על דפוסי החשיבה של ילדים וילדות. הכרה בכוחן, בכוחו האפשרי של מבט אחר מן השוליים, עשויה להניע שינוי של המבנה הנוכחי, ולהציב אתגר ממשי לארגון המיליטריסטי של החברה. יש בידי מורות, מחנכות, אמהות כוח להטות בכיוונים חדשים את החינוך לצבאיות, לשליטה גברית, לכוחנות ולאי-שוויון.

 

מתוך הכרת הכוח של מחנכות ושל נשים בכלל, בתקווה לעורר אותו להנעת תהליך שינוי, לא מעט חוקרות והוגות פמיניסטיות ביניהן בל הוקס, דונה האראוויי, פרנסין ד'אמיקו  מיישמות במוצהר מתודה ביקורתית פמיניסטית. בדומה לבחירה שלהן, הבחירה שלנו במתודה זו, כדי להתבונן בחינוך למיליטריזציה, היא אקט פוליטי מודע של התנגדות להדרה ולהשתקה.

 

פמיניזם הוא אחרי הכל תנועה פוליטית. והאסכולה של חינוך ביקורתי מחפשת ומציעה פרקטיקות חינוך הבונות גם הן מעשים פוליטיים של התנגדות לדיכוי ולהשתקה. נקודת מפגש בולטת בין שתי התורות מצויה בקשר שהן מדגישות בין תיאורטיזציה ומחקר לבין אקטיביזם פוליטי. גם תפיסות פמיניסטיות וגם תיאוריות של חינוך ביקורתי רואות חשיבות עליונה בשמירת קשר ישיר והדוק בין תיאוריה למעשה, תוך דחייה מוחלטת של טענות שמדע תקין כביכול מפריד ביניהם.

 

מחנכות וחוקרות העוסקות בפדגוגיה ביקורתית פמיניסטית מאחות את הקשר שנאסר בין הכללות תיאורטיות "מדעיות" לבין האישי, הקונקרטי, המעשי. התהליך הפמיניסטי, שהוא בפועל תהליך ביקורתי, עוסק בבניית תיאוריה ומחקר הניזונים בין היתר ממידע שנאסף בידי אנשים פרטיות, מאקטיביסטיות, בארגונים פוליטיים. דוגמא לדרך עבודה זו אפשר לראות בעבודתן של סינתיה קובורן, ג'קלין קוק וסינתיה אנלו, שמכירות פומבית בנשים ובארגונים ששמשו להן כמקורות. 

 

הן אינן מציגות  רק את הידע שסיפקו להם מקורות חוץ-מדעיים כביכול. הן  גם כוללות בהרבה מקרים את קולם המפורש של הא/נשים והארגונים שסיפקו אותו. בכך המחקרים שלהן ושל פמיניסטיות רבות כמותן  מגבירים את הנראות-לעין (visibility) של אותם אנשים וארגונים, תוך ניסיון מודע להפיץ את עמדותיהם ולתרום להעצמה שלהם.

 

העמדה האקדמית-מדעית המקובלת מאפיינת מחקר אמין כמחקר א-פוליטי, אבל הוגות פמיניסטיות כמו סנדרה הארדינג ודונה האראוויי מבהירות שמחקר א-פוליטי הוא אשלייה, שכן כל תהליך של איסוף ידע מכוון על ידי אינטרסים ותלוי במערכי כוחות חברתיים-פוליטיים. גם הפדגוגיה הליברלית הרווחת טוענת שאין, ולא צריכה להיות, פוליטיקה בחינוך. אך על פי גישה חינוכית ביקורתית פמיניסטית ההיפך הוא הנכון אין חינוך ללא פוליטיקה, השאלה היא רק אם זו פוליטיקה סמויה או גלויה.

 

קרול קון דנה בשאלה האם נוכחות מוגברת של נשים בקהילה של מדעני-הביטחון תערער את ההשתקה ותעודד העלאת מחשבות, רגשות וטענות שחורגים מגבולות הדיון המקובל. לדעתה, נשים המבקשות לשרוד באותה קהילה ייאלצו לאמץ את כללי המשחק שלה, לא לפעול לשינוי שלה. המסקנה הזאת תקפה כנראה גם לגבי מערכות רבות אחרות – האקדמיה למשל, ומערכת החינוך בכלל.

 

לכן, יש חשיבות כל-כך גדולה בבניית "לוח משחק" אחר, כלומר מערכת שמתקיימת מחוץ למערכות הממוסדות. מדובר באותם ארגונים וגופים אקטיביסטיים שמשמשים מקורות ידע. מערכות מהסוג הזה, יוצרות מרחב ציבורי חדש ושונה, גם אם מצומצם לפעמים בהיקפו. במרחב כזה נושאים, מחשבות ורגשות החורגים מכללי המשחק לא מתויגים כפחותי ערך. מותר לבטא אותם, לדון בהם ברצינות, מתוך כבוד, ולפתח אותם בחשיבה משותפת מפרה.

 

מכאן נובעת החשיבות של מרחב ציבורי לדיון בנושאים שעדיין קשה לדון בהם באקדמיה. את המקום החיוני הזה ממלאים ארגונים ותנועות חוץ-ממסדיים שמאפשרים לדון בנושאים שאינם בתחום הדיון, כמו אזרוח החברה בישראל, ביטול חובת הגיוס, הכרה חוקית בזכות לסרב מטעמי מצפון, דה-מיליטריזציה של החינוך, ביטול פגיעת המיליטריזם בנשים ובקבוצות אחרות, וצמצום של מקום הצבא במבנה החברתי בישראל.

 

יש סדקים הולכים ומתרחבים בתשתית האנושית של המבנה המיליטריסטי. למעשה, חובת הגיוס לא מוטלת היום על "כולם". בשנת 1998 דווח ש -25% מכל מחזור גיוס לא מתגייסים מסיבות בריאות ואי-התאמה; עוד כ -8% הם תלמידי ישיבות; 20% מהמתגייסים בכל שנתון משתחררים במהלך השירות, שוב מסיבות בריאות ואי-התאמה. על פי הדיווחים האלה, כמעט 50% מכל מחזור גיוס לא מתגייסים בכלל או משרתים שירות חלקי.

 

אלה נתונים שמשקפים תהליך משמעותי ביותר של גידול עקבי בהימנעות משירות צבאי של צעירות וצעירים. התהליך הזה עוד לא נדון בגלוי באקדמיה בישראל. נראה שזו לכודה בינתיים בתפיסה שחובת הגיוס עצמה היא לא שאלת מחקר לגיטימית. אם היא מטפלת בכלל בתהליך הגידול בהימנעות, היא מתייחסת אליו כפתולוגיה, "בעיית מוטיבציה", שאותה היא חוקרת.

 

במסגרת תנועת "פרופיל חדש", הצלחנו להניע תהליך שמיקד תשומת לב בשאלת המיליטריזציה בחינוך. דיון כזה לא התקיים לפני כן באקדמיה, ו"לוח המשחק החדש" הזה הוא תולדה של שיתוף פעולה בין חוקרות פמיניסטיות אקדמיות לתנועה החוץ-אקדמית. אנחנו מציעות מסגרת חינוכית המממשת באופן מלא את הפרקטיקה של פדגוגיה הביקורתית פמיניסטית. שיטה פדגוגית זו כורכת למידה ובניית ידע בפעולה מעשית למען שינוי חברתי. היא מלמדת עשייה שמוזנת מתוך הלמידה, ולמידה שצומחת ונאספת מתוך העשייה.